יין זה שאנו שותים בפורים – על שום מה?

דומה שאין עוד זמן שהיין תופס בו מקום של כבוד כמו ביום הפורים. אמנם גם ביתר מועדי השנה אנו מוצאים את היין כחלק בלתי נפרד ממצוות היום, החל מקידוש היום בשבתות ויו"ט שתיקנו חז"ל לאמרו על היין ועד לארבע כוסות בליל הסדר שאפילו העני שבישראל מחוייב בהם, עם כל זאת בולטת ייחודיותו של היין ביום הפורים, כי בעוד שכל המצוות שנתקנו על היין ניתן בהם שיעור ומידה – 'רביעית יין' לקידוש או 'ארבע כוסות' לליל הסדר, שונה מהם יום הפורים שמצוותו היא להרבות ביין בלא גבול, וכמבואר במסכת מגילה (ז:): "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ואכן, אי ההגבלה בשתיית יין, או על כל פנים ריבוי השתייה המחוייב ביום זה כפי שיתברר בהמשך, עוררו שאלה ותמיהה גדולה בקרב רבותינו ז"ל: האמנם זו היתה תקנת חכמים, שיאבד אדם את דעתו ומחשבתו בזה היום ויהלך כשיכור? האם תכלית יום הפורים היא להביא את האדם למצב בו אינו יכול לעמוד ולדבר לפני המלך עד שתפילתו נחשבת תועבה? המעיין בדברי רבותינו בספרים הקדושים, יראה איך היטיבו לבטא שאלה זו כל אחד לפי סגנונו ודרכו. הצד השוה שבכולם שהכל מסכימים כי השכרות בפני עצמה היא דבר פסול ומגונה ומקומה לא יכירנו בסדר יומו של יהודי ירא ושלם החפץ ליישם את הכתוב 'בכל דרכיך דעהו'.

כבש, ארי, דבר-אחר וקוף…

אך בטרם נזדקק אל דברי רבותינו ז"ל, דומה כי ראוי שנפתח במאמר מופלא שמצינו במדרש תנחומא בפרשת נח, שם האריכו חז"ל בדברי ביקורת וגנאי על מעשיו של נח, שפנה לנטוע כרם ולשתות יין תיכף בצאתו מן התיבה.וכך מספר המדרש: כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו. אמר לו השטן: מה אתה נוטע? ענה לו: כרם. אמר לו: מה טיבו, ענה לו: פירותיו מתוקים ועושין מהן יין המשמח לבבות דכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש', אמר לו השטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמר לו: לחיי.. מה עשה שטן, הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא ארי והרגו, ואח"כ הביא דבר-אחר והרגו, ואח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. ממשיך המדרש לבאר מה היתה מטרתו של השטן באותם מעשים משונים, וכותב כך: רָמַז לו שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום; שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם; כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר המתלכלך; נשתכר נעשה כקוף אשר אינו יודע מה יעשה. וכל זה אירע לנח הצדיק.

וכי הותרה הרצועה?

מתוך דברי המדרש המפורטים הללו, אנו למדים היטב על יחסם והשקפתם של חכמינו ז"ל לענין השכרות, והתהליך הלא הוא ברור: כבש, ארי, דבר-אחר, קוף… והמדרש שם אף מוסיף כי הדברים קל וחומר: מה נח הצדיק שהקב"ה פירש שבחו – כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.אמנם, אחרי ככלות הכל, הלא כך ציוונו חכמינו: "חייב איניש לבסומי בפוריא", ופירש רש"י: "לבסומי – להשתכר ביין". ואם כן, הרי שהדבר טעון ביאור: כיצד יתכן שהותרה הרצועה בעניין זה שאחריתו מי ישורנה. ואם כי אמת נכון הדבר שטבע היין לעורר את שמחת הלב, וכך מצאנו גם בספר החינוך (מצוה לא) שמשום כך תקנו חז"ל לומר קידוש היום על היין: 'לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח', אך עדיין גבול ברור מתוח בין שמחה מרוממת לבין שכרות גמורה המביאה את האדם לקלון ולבזיון.

'לבסומי' או 'להשתכר'?

והנה, טעמה הפשוט של מצוה זו 'לבסומי בפוריא' מבואר בדברי האליה רבה (או"ח תרצא ס"א) שהיא באה לזכר הנס, שהרי כל השתלשלות הנס בימי אחשורוש אירעה על ידי משתה, הן מתחילה כאשר ערך אחשורוש משתה גדול – 'והשתיה כדת אין אונס', ועי"ז נהרגה ושתי ונלקחה אסתר תחתיה; והן כאשר זימנה אסתר את אחשורוש למשתה היין שתי פעמים, ובכך התגלגלה מפלתו הניצחת של המן. ויש שהוסיפו כי לטעם זה מובן היטב מפני מה ציוו חז"ל להשתכר, כי שם הלא אירע הנס על ידי שהיה אחשורוש שיכור כלוט עד כדי כך שהרג את אשתו, ולזכר זה הנס תיקנו להשתכר.בדומה לזה, אך בפנים אחרות, כתב החתם סופר בספרו 'תורת משה' (פר' תצוה) כי שתיית היין בפורים באה כתיקון על חטאם של ישראל שנהנו מסעודת אחשורוש, ומאחר שעל ידי משתה היין השתכרו וקלקלו, לפיכך כתשובת המשקל, 'באותו מקום ובאותו זמן', תקנו חז"ל לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אולם, מוסיף החתם סופר, מאחר ועיקר המצוה היא לתקן את אשר אירע שם – שעל ידי שכרות הגיעו לקלקול גדול, לכן אדרבה אסור לו לאדם לאבד דעתו במשתה היין של פורים אלא יתיישב ביינו ויהיה בו מדעת קונו.ובאמת, כבר בין רבותינו הראשונים מצאנו שפירשו כי אין כוונת הגמרא לבוא לידי שכרות ממש, וכמו שכתב 'המאירי' (מגילה שם) בדברים מפורשים: "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הניסים שעשה לנו"

והגם שמדברי רש"י שפירש את החיוב 'לבסומי' במובן של 'להשתכר', אך יש שדוקא מהלשון 'לבסומי דייקו שאין הכוונה להשתכר! וכן כתב ה'קרבן נתנאל' (סי' ח סק"י) כי לשון שכרות בש"ס הוא 'למרוי' ולא 'לבסומי', ואדרבה, לשון זו של 'ביסום' משמעותה להיטיב לבו בשתיית יין הרבה אך לא להשתכר.בדרך זו אחזו גם רוב הפוסקים שכתבו כי החיוב ביום הפורים הוא לשתות יותר מכפי רגילותו, אך אין צריך להשתכר. ובראשם מרן הבית יוסף שכתב בשם הארחות חיים: "חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט".

וכן כתב החיי אדם: "כיון שכל הנס היה על ידי יין לכן חייבו חכמים להשתכר, ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול. ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות, בנטילת ידיים וברכה וברכת המזון, או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים".

קשה אצל השכל

אך למעשה, גם אם ננקוט בבירור שאין חובת היום לבוא לידי שכרות, סוף סוף עלינו לבאר את דברי רבא שאמר 'חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', וכבר עמדו על כך כל הפוסקים, שאין דבריו יוצאים מידי פשוטן ואי אפשר לבוא לידי בלבול כה גדול – לקלל ח"ו את מרדכי ולברך את המן – אם לא על ידי שכרות ממש. ומן הראוי להביא בענין זה את לשונו הנפלאה של רבי עזריה פיגו' בספר בינה לעיתים (ח"א דרוש א לשבת זכור), ששטח את התמיהה המתבקשת בסגנון ברור וצח, וכתב כך: "לכאורה קשה אצל השכל, זכרון ימי הפורים האלה אשר אנו עושין על ידי שתיית יין. ויפליא יותר מה שהפליג רבא ע"ה לומר: מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן וכו', איך יצוייר לתלות עצם השמחה וזכרון נסיו יתברך בשכרות, אשר בו יאבד האדם שפיטת שכלו אשר הוא עיקר שבכל חלקיו, כי בעבורו הוא אדם. ובאופן מה נאמר שיניחו ז"ל שלמות מצות היום ויפליגו הזריזות בדבר שהוא נדחה בשתי ידים מאלהים ואדם והוא גרמת כמה נזקין… ואם כן, מה נעשה למה שנאמר בהפך זה, שהוא חיוב גמור לבסומי בפוריא. וחלילה לי להכחיש פשוטן של דברים לענין הדין, אשר בלי ספק השתיה יותר מהנהוג היא מצוה פרטית ממצות היום, כפי הרמזים והסודות הנכללים בזה, והנמנע מלקיימה ח"ו, להיות הדבר מרוחק בשכלו, אין לו חלק בשארית ישראל בקבלת עול דברי רבותינו ע"ה. אולם לאשר ראינו הרבה מהפוסקים ז"ל הסכימו להלכה שעצם השכרות אינו ממה שראוי בזה, רק להרבות קצת על מנהגו בשתיתו, ורבינו אפרים ז"ל דחה מימרת רבא מהלכה מההיא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא וכו'. יש לנו פתח לבקש איזה צד לפרש דברי רבא שלא יהי בהם כל כך מהקושי. ומה גם שהדבר תמוה, שברצותו לתת שעור השכרות יתלה אותו על העדר הידיעה בין ברוך מרדכי לארור המן, כי כבר היה יכול לתת סימן אחר, עד שתחטפהו שינה וכיוצא".

עד דלא ידע

הראשון מכולם שהעניק פירוש שונה ומחודש לדברי הגמרא 'עד דלא ידע', הוא הנשר הגדול, רבינו הרמב"ם בידו החזקה (מגילה פ"ב הט"ו), אשר פסק כי מצות היום היא לשתות יין 'עד שישתכר וירדם בשכרות', וביארו הקדמונים (מאירי, וכ"כ בדרכי משה תרצה ס"א) כי לדעת הרמב"ם זו אכן כוונת דברי רבא: עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי כאשר אדם ישן אינו מבחין בין ימין לשמאל ובין טוב לרע, וממילא מתקיים בו היטב 'עד דלא ידע'.כחידוש זה נהגו ונוהגים רבים משלומי אמוני ישראל, שהם אינם משתכרים ממש עד לאיבוד הדעת אלא עושים כדברי הרמ"א שפסק כן הלכה למעשה: "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

שלושת הפירושים מספר 'מחיר יין'

ואכן, רבינו הרמ"א שהכריע להלכה כי אין צורך לקיים את מאמר 'עד דלא ידע' כפשוטו, כבר נתחבט בספרו 'מחיר יין' על מגילת אסתר (ט יט) שהתחבט בביאורו של המאמר, עד שפירשו בשלושה אופנים שונים זה מזה, שנים בדרך דרוש ואחד בדרך הפשט.וכך דרש הרמ"א בפירושו הראשון: סעודת פורים שאנו מחוייבים בה בכל שנה אינה אלא משל לסעודת לויתן המזומנת לצדיקים לעתיד לבוא. ומעתה, מאחר שסעודה נשגבה זו תבוא אחר שיתבטל היצר הרע מן העולם, נמצא שבאותה שעה לא תהיה מציאות כלל להבחין בין המן למרדכי, כי בחינתו של 'המן' שהיא היצר הרע לא תהיה קיימת כלל ותתבטל מהעולם, וזהו שאמרו 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', הכל כדוגמת הנמשל.בפירושו השני כתב הרמ"א, כי חיובו של האדם לשתות ולהשתכר הוא רק כל עוד שאיננו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, והיינו בילדותו כאשר עדיין לא השיג את בחינת 'מרדכי' שהיא השכל, אבל אדרבה כאשר יזקין וישיג את מהות 'המן' ו'מרדכי' לא ישתה עוד, וזהו 'עד דלא ידע', כלומר כל זמן שאיננו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי עדיין מחוייב הוא לשתות, אולם לאחר מכן שוב יזהר מהשכרות, וכדבריו של אליהו הנביא המוזכרים בגמרא (ברכות כט:): "לא תרוי ולא תחטא" – אל תשתכר ביין ולא תבוא לידי חטא.אך מעניין ביותר הוא פירושו האחרון של הרמ"א 'בדרך הפשט', שם הוא מחדש באופן נפלא כי כל דבריו של רבא אינם אלא 'עצה טובה' לאדם ביום הפורים. כי הנה, זה פשוט שחובה על האדם להרבות ביין בפורים וכמו שנאמר במגילה 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה', ולמעשה זהו עצם החיוב, להתבסם ביין עד שיבוא לשמחה ולהתרוממות הרוח. אולם, כאן מתעוררת בעיה קשה, כי כפי שכבר הקדמנו ריבוי היין טומן בחובו סכנה גדולה, וברגע יכול האדם לבוא על ידו לידי חטא ועוון רח"ל, וכך אמרו חז"ל (עירובין סה.): 'שיכור שהרג – נהרג', כלומר, האדם אחראי למעשיו גם מתוך ריבוי יין, ואם כן איך יוכל אדם לקיים את מצות היום כראוי וכנכון מבלי לחשוש שיפול ח"ו ברשת היצר?כדי לפתור בעיה חמורה זו, בא רבא וחידש שיש להרבות כל כך ביין עד שלא יֵדע השותה בין המן למרדכי, כי זאת יש לדעת שכאשר אמרו חז"ל ששיכור שהרג – נהרג הוסיפו והציבו תנאי לכך: 'לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם', כלומר, אם אכן הִרְבָּה כל כך ביין עד שאיבד לחלוטין את דעתו הרי הוא כאנוס ואינו נענש על מעשיו, ומכיון שכך קבע רבא כי גם ביום הפורים חייב אדם להשתכר כל כך עד שיגיע לשכרותו של לוט, ובכך יציל את עצמו מעונש אם ילכד רח"ל בעוון.

עדיין לא השיא בנותיו…

בדרך אגב, יש להביא דבר צחות הנאמר בשם הגאון ר' אבלי מוילנא, שהיה רגיל לתת כתבי המלצה לצרכי צדקה לכל מי שרק ביקש מעמו. פעם אחת אירע שנתן כתב המלצה לאיזה עני כדי שיוכל להשיא את בנותיו, וכעבור כמה ימים נמצא אותו עני מוטל שיכור בבית מרזח וכתב ההמלצה שהיה בכיסו התגלגל על הרצפה ואבד ממנו.משהתפכח העני מיינו וגילה שכתב ההמלצה איננו, לא היסס מלשוב לביתו של הגאון הנ"ל, ושב וביקש ממנו המלצה. אמר לו הגאון: עתה מבין אני מדוע מכנים חז"ל את השיכור 'שיכור כלוט', ולכאורה היה ראוי שיאמרו 'שכרותו של נח', שהרי נח קדם ללוט בסדר הדורות. אולם הדבר פשוט ביותר, כי אכן על נח אין טענה כה גדולה מדוע שתה, כי כששתה יין כבר גמר להשיא את בניו ולא היה צריך לפרנסם, אולם לוט כששתה היו עמו שתי בנות שאינן נשואות, וזו כבר עוולה…

בין ארור המן לברוך מרדכי

אולם, עוד אצל רבותינו הראשונים מצאנו הסברים נוספים בדברי רבא, וידוע מה שכתב רבינו ירוחם, כי מנין הגימטריא של 'ברוך מרדכי' שוה למנין 'ארור המן', שניהם עולים למספר 502, וכשהאדם מגיע למצב שאינו יכול לחשב שהגימטריא שוה לשניהם – קיים את חובתו.בדרך אחרת פירש האבודרהם, שבימיהם היה נהוג לשורר פיוט מיוסד לפורים, כאשר על בית אחד ממנו היה הקהל עונה: 'ברוך מרדכי' ועל בית אחר היו עונים: 'ארור המן', ולפיכך אמרו חז"ל כי חובת השכרות היא עד שיאבד אדם את צלילותו ויקרא 'ברוך מרדכי' בְּמָקוֹם שצריך לענות 'ארור המן' וכן להיפך.מהלך נוסף הרווח בדברי מפרשים רבים, הוא כי בודאי אין הכוונה לבוא לידי טירוף דעת עד כדי בלבול בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', אלא די בכך שיגיע השותה למצב שאיננו יודע לקבוע מה חשוב יותר, האם ברכתו של מרדכי חשובה יותר מקללתו של המן, או שמא להיפך. וכך כתב ב'בינה לעיתים': "החיוב האמיתי והנכון הוא שיתבסם האדם ויעמיק עיונו בענין הפורים בעוצם הניסים שנעשו בו. וכל כך יתעצם במושכליו ויראה הטעמים והפנים לכל אחד מאלו הנסים, עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, דהיינו שיעמדו לפניו כמה צדדים לכל נס מאלו. שלא יוכל להבחין ולתת איזה יתרון או הפרש בין הנס שנעשה בברוך מרדכי, הוא מעלת גדולתו שנתגדל ונתברך בשדוד מערכתו, ובין הנס שנעשה בארור המן, אשר נתקלל והושפל עד עפר נגד הוראתו. וכאשר יהיה הכוונה בזה, ודאי קיים מצות פורים כהלכתו".בדומה לזה פירש גם הט"ז (שם סק"א) שצריך האדם לתת שבח לה' יתברך על טובה כפולה שעשה לישראל, הן על הפורענות שהביא על המן והן על הגדולה אשר גידל את מרדכי, כי אילו לא נתברך מרדכי והיה ניצול עם ישראל ע"י מפלת המן – דיינו, ובכל זאת בירך הקב"ה את מרדכי בגדולה ובהטבה יתירה, ועל כך אמרו חז"ל שצריך האדם לבסומי עד שלא ידע להבחין מה חשוב יותר, קללתו של המן או ברכתו של מרדכי. פירוש מקורי נוסף מצאנו בדברי ה'שפת אמת' במסכת מגילה, וכך הוא מבאר את מאמר הגמרא: חייב איניש לבסומי בפוריא – חייב אדם לעסוק כל יום הפורים במשתה ושמחה, ואם תשאל: מאימתי נפטר האדם מחובתו זו לעסוק במשתה? תשובת הדבר: עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי אם אכן השתכר כל כך עד שהגיע לבלבול כה גדול, שוב אינו חייב לעסוק במשתה והרי הוא פטור ממצוות היום. אולם אדרבה, אין שום צורך להגיע למצב כזה של שכרות, ודי בכך שנעסוק במשתה ובסעודה במשך כל היום ובכך נצא ידי חובתנו כדבעי.

נתפרש בחזיון לילה

כעין זה מצאנו דבר פלא שכתב הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות מבראדי, ממה שנתגלה לו ב'חזיון לילה', כי אין הכוונה ב'עד דלא ידע' אלא בדרך של 'עד ולא עד בכלל'; ונהפוך הוא, מי שמקיים 'עד ועד בכלל' וכבר אינו יכול להבחין בין 'ארור המן' לברוך מרדכי', נמצא שביטל את כוונת המצוה. וכך כתב בהגהותיו 'יד אפרים' על השולחן ערוך: "חייב אדם לבסומי בפוריא, רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה, ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה שהכונה הוא שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש', ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב וכו', ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל, וזה שאמרו 'חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע', עד הוא ולא עד בכלל, ורצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד דלא ידע וכו', שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה, שכיון שיתבלבל דעתו כל כך דלא ידע בין ארור המן וכו' פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא". והנה, ביאורים ופירושים רבים ונוספים נאמרו עוד בענין זה בכל דרכי הפרד"ס, עד שתכלה היריעה והם לא יכלו, ולא נזכיר אלא עוד ביאור אחד בדרך החסידות המובא בשם המגיד ממזריטש זי"ע, שפירש כי תכלית יום הפורים לידע ולהכיר כי הכל רק מאתו יתברך, וזהו 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', היינו שיגיע אדם לידי הכרה גמורה וברורה שהן הגשמיות הנקראת 'ארור המן' והן הרוחניות המכונה 'ברוך מרדכי' – הכל נאצל מאת ה', ולפיכך יעבוד את בוראו גם מתוך הגשמיות הפשוטה, לתקן ולהעלות הכל אל מקום הקדושה.

'שחטיה לרבי זירא'

דעה מחודשת אותה מזכירים הפוסקים בענין זה, היא דעת רבינו אפרים המובאת בר"ן, שלדבריו אכן כוונת המאמר היא כפשוטה ולדברי רבא חייב אדם להשתכר כל כך ביום הפורים עד שלא ידע כלל מי הוא הארור ומי הוא הברוך. אולם, מחדש רבינו אפרים, הגם שזו כוונת דברי רבא, מכל מקום להלכה נדחו דבריו ואין לקיימם כפשוטם, והוכחה לכך היא המעשה המובא בגמרא תיכף ומייד אחר דברי רבא: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה, אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". מבאר רבינו אפרים, כי הגמרא הביאה את מעשה זה מיד אחר דברי רבא, כדי להורות שההלכה הקודמת – הלכה דחויה היא, וראיה לדבר ממה שאירע לרבה שקיים את הדברים כפשוטם, ובסוף הגיע לידי כך שקם ושחטו לרבי זירא. אמנם, הפרי חדש (סי' תרצה סק"ב) תמה על דברי רבינו אפרים הללו והקשה עליהם קושיה נפלאה: אם אכן הלכה דחויה היא, מדוע כשבא רבה לאחר שנה והציע לרבי זירא לערוך עמו סעודת פורים, היה צריך ר' זירא להשתמט ממנו בטענת 'לאו כל יומא מיתרחיש ניסא', לא היה עליהם אלא להפחית בשתייתם כדי שלא יבואו שוב לידי כך. אין זאת אלא מפני שאכן היה מוטל עליהם החיוב להגיע לידי שכרות, כדי לקיים כראוי את מצות היום – לבסומי 'עד דלא ידע', ומשום כך השתמט רבי זירא מלסעוד עם רבא. ומכאן איפוא שרק בדרך זו ניתן לקיים את מצות משתה היין כדינה וכהלכתה.אך גם הפרי חדש מסיים: "ומיהו עתה שהדורות מקולקלים, ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז"ל ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יוצא ידי חובתו כיון שכוונתו לשמים כדי שלא להיכשל ח"ו בשום מקרה רע וישא ברכה מאת ה".גם בשו"ת חתם סופר (ח"א סימן קפה) אנו מוצאים שדחה את דברי רבינו אפרים, שהרי הרי"ף וכן שאר הפוסקים הביאו את דברי רבא להלכה, ולא יתכן איפוא שהלכה זו דחויה היא.

רבה נולד במזל מאדים

החתם סופר גם מוסיף וכותב חידוש מופלא על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קנו:), שם גילונו חז"ל שתכונותיו של האדם תלויות במזל שבו נולד, ולפיכך מי שנולד במזל מאדים יהיה איש שופך דמים בטבעו, ועתיד הוא להיות שוחט או מוהל או ח"ו לסטים. על דברים אלו אמר שם רבה בגמרא: 'אנא במאדים', כלומר, אני נולדתי במזל מאדים. מעתה, מחדש החתם סופר, דוקא רבה היה לו לחשוש מלשתות ולהשתכר לפי שנולד במזל מאדים ויש חשש איפוא שיבוא לידי שפיכות דמים מתוך שכרות, משא"כ רובא דרובא דעלמא יכולים לקיים דברי רבא כפשוטם ולשתות 'עד דלא ידע', כי שלוחי מצוה אינם ניזוקין במקום דלא שכיח הזיקא, ובודאי לא תצא תקלה ומכשול משמחת מצותינו. והוסיף וכתב (בסי' קצו) כי אפילו אם אדם איו יודע מהו המזל שבו נולד, אינו צריך לחוש שמא נולד במאדים, דאזלינן בתר רובא, ושומר פתאים ה'.

תמוה הוא לפרשו כפשטיה

אכן, גם מעשה זה של רבה ורבי זירא, כבר פירשוהו רבותינו בכמה וכמה אופנים שלא על פי פשוטו, ובראשם המהרש"א בחידושי אגדות שכתב 'דבר תמוה הוא לפרשו כפשטיה', ומשום כך פירש שלא שחטו ממש אלא שמילא את גרונו יין עד שחלה ונטה למות מרוב שתייה, ו'אחייה' היינו שהתפלל עליו שלא ימות, עד שאכן קם רבי זירא מחוליו. כעין זה ביארו גם רבים מהמפרשים, כל אחד לפי דרכו וסגנונו, שאין הכוונה לשחיטה ממש, ונביא מתוכם רק את דברי ה'בינה לעתים' שפירש את מעשה זה על פי דרכו המוזכרת לעיל בביאור 'עד דלא ידע', שמשמעותו לבדוק ולחקור כל כך בגודל הנס ולדעת איזה מבין הניסים הוא הגדול מכולם – האם שפלותו של המן או גדולתו של מרדכי. בדרך זו מבאר ה'בינה לעיתים' כי זהו שאירע ברבה ורבי זירא: שנתעצמו הרבה בויכוח וריבוי הדרושים והטענות, עד שרבה בלבלו לרבי זירא ונמצא נבוך בטענות משונות לצדדים הרבה, ולא ידע ר' זירא לפנות לכאן או לכאן, עד שליום האחר התפלל עליו והחייהו, ששב שכלו אצלו בידיעת דברים אמיתיים בלי בלבול ומבוכה.

וראיה לדבר – ריב"א

אך מנגד, יש שהכריעו לקיים מצוה זו כפשוטה, לשתות ולהתבסם עד שלא ידע כלל בין המן למרדכי, וכך העיד רבי יעקב עמדין על אביו, רבינו ה'חכם צבי', שהיה נוהג בימי בחרותו לקיים מצוה זו כמאמרה, כי אין הדבר יוצא מידי פשוטו, וגם צפון בו סוד גנוז ליודעי חן. אולם היעב"ץ ממשיך וכותב: "אך החלוש שמזיק לו השכרות פשיטא שאינו מחוייב בכך, גם לא המשתטה ביינו ואין בו מדעת קונו". וכאן מוסיף היעב"ץ ומביא ראייה לדברים, אך ראייתו כתובה בקיצור נמרץ בשלוש מילים בודדות: 'וראיה לדבר ריב"א', סתם ולא פירש.אמנם, כוונת רמיזתו מבוארת יפה ב'שערי תשובה' (תרצ"ה סק"ב), שביאר כי 'ריב"א' הלא הוא רבי יהודה בר אילעי, והוכחתו של היעב"ץ היא מדברי הגמרא (נדרים מט:) המספרת על רבי יהודה בר אילעי ששתיית יין היתה קשה מאוד לבריאותו, ולפיכך לא היה שותה אלא בקידוש והבדלה ובארבע כוסות של פסח, וגם אז היה חוגר צדעיו עד מפסח ועד עצרת מרוב כובד ראשו. משמע איפוא שבפורים לא היה שותה משום שחשש לבריאות גופו, ומכאן ראייה כי החלוש אינו מחוייב להרבות כל כך בשתייה שמא ינזק ח"ו בכך.

שמעתי מאיש ישיש נאמן

והנה, בענין שכרותו של החכם-צבי ביום הפורים, שכאמור היה מקיים את המצוה כפשוטה, מצאנו מעשה נורא שסיפרו הגה"ק בעל ה'חידושי הרי"ם' זי"ע, וכפי שמעיד הג"ר צבי יחזקאל מיכלזון בקונטרס 'בית צדיק' (מודפס בסוף ספר 'צבי לצדיק' לרצ"ה מברלין נכדו של החכ"צ):"שמעתי מאיש ישיש נאמן ששמע מפ"ק הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זצ"ל בהיותו אצלו במסיבת סעודת פורים, ודיבר מענין 'חייב איניש' וכו', ואמר שהשתיה טוב בפורים, אכן רק למי שהוא גם בעת השתיה כמו שצריך להיות. וסיפר מעשה מהחכם צבי אשר שתה בפורים יותר מהרגלו והלך לישן, ופתאום בא לביתו בעגלת צב שר גדול אחד אשר היו לו כפרים רבים סמוך לאמסטרדם ובעת ההיא היה הפשרת שלגים והיה שטף מים רבים בנחלאותיו, ובא להחכם צבי למען צרתו לפניו יגיד כי יתפלל בעדו לה' כי ינצל שלא ילך הונו לאיבוד, כדרכם של השרים ואומות העולם רבים ששמעו שמע קודש של החכם צבי שהיה מפורסם לבעל מופת באו בכל עת עם בקשותהם שיתפלל בעד חוליהם וכדומה. והנה בני ביתו של החכם צבי חפצו לדחות את השר בתירוצים שונים שלא יבוא עתה לקודש פנימה בעת אשר שתה והלך לישן, אבל לא קיבל שום תירוץ באומרו כי עסקיו וכל הונו ובניניו המה בסכנה ולא יצא משם עד שיראה פני איש האלוקים הרב הדומה למלאך ה' צבאות. וסיפרו להחכם צבי וציוה שיבוא לפניו, ויָשַׁב על המיטב ושמע צרכיו, וברכו אשר עוד טרם ישוב לביתו וחצרו תהיה הסכנה עוברת והמים יפנה מסביב שדותיו ובנייניו בדרך אחר, לא ברעש רק במנוחה ושקטה שלא יצמח לו שום היזק, וכן היה ויהי לנס. ובאופן זה נכון השתיה, שתהיה ביכולת גם אז לעשות גדולות ונפלאות"

'פועל ישועות' אך שיכור

הסבר נשגב נוסף ידוע בשם החידושי הרי"ם בביאור משמעות השתייה והשכרות בפורים, ואף הוא על פי מעשה אשר אירע בימי הבעש"ט הק' ז"יע. דבר המעשה מובא בספר 'שפתי צדיק' ששמע מפי זקנו החידושי הרי"ם, על יהודי שלקח בידו חמש מאות רובל ונסע לעבור עבירה רח"ל, וכשהיה בדרך שמע קול בכיות אנשים ונשים יהודיים שהיו נתונים בבית סוהר תחת ידי הפריץ, נכמרו עליו רחמיו ומסר את כל הסכום שבידו כדי לפדותם משביים, ותמורת דבר עבירה שרצה לעשות הפך למציל נפשות מישראל. נעשה מזה רעש בשמים, ופסקו את שכרו בבית דין של מעלה שכל מה שיגזור מעתה – יקום. אך מאחר שחששו שמא ירצה להחיות מתים וכדומה, גזרו עליו לשתות יי"ש, שיהיה רוב זמנו שיכור מבלי דעת. אך פעם אחת כשהיתה גזירה קשה והיה העולם בצער גדול שלח הבעש"ט את תלמידיו אל אותו שיכור, שיברך ויפעל רחמים, ואכן נתקיימה ברכתו.ואמר החידושי הרי"ם: כי כך ממש הוא גם יום הפורים, שהוא עת רצון שיכול כל איש ישראל לפעול לאין שיעור, אך פן ידרוש שלא כהוגן כיבדוהו חז"ל בכוס, כפי שהיה באותו 'פועל ישועות' בימי הבעש"ט. אולם, ה'שפתי צדיק' שמביא ומספר את כל דברי החידושי הרי"ם הללו, מוסיף עוד, שלבסוף, אחר שסיים החידושי הרי"ם את דבריו, הוסיף והדגיש דבר שיש בו מוסר-השכל עצום, וכך היה סיום מאמרו: "אין שום הוה-אמינא שנפסיד ח"ו על ידי תקנת חז"ל, מסתם עולה יותר נחת רוח מי שמבטל חפצו לציית פקודת חז"ל מאשר יכוון לבקש עבור עצמו טובות אף שיפעול".

להציל את ה'ברוך' שנמצא ב'המן'

וכאמור, כבר האירו לנו חכמי הדורות מכבשונו של עולם ואמרו שיש בשתיה זו של פורים סוד גנוז ליודעי חן, ואכן בקרב גדולי המקובלים היה מצוי שהשתכרו ממש עד כדי ביטול הדעת, ובכך קיימו את עבודתם הפנימית של ימי הפורים. ויסוד הדברים הלוא הוא מבואר בכתבי האריז"ל, שם באו דברים נשגבים המאירים באור יקרות את תכלית החג, ומבארים בדרך עליונה ורוחנית מה התועלת בכך שיתבלבל האדם ויאמר 'ארור מרדכי' או 'ברוך המן'. וכך מובא בשער הכוונות (דרושי הפורים): "חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה, ולכן צריך לומר 'ברוך המן' להמשיך אל הניצוץ ההוא אור, ולכן צריך לומר בלא כוונה, אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו, שאם יהיה ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו".מדברי האריז"ל למדנו כי אמירת 'ברוך המן' משמעותה להמשיך אור אל ניצוץ הקדושה ששרוי בתוך הקליפה הנקראת 'המן'. אולם, מוסיף האריז"ל ומדגיש, אילו יאמר אדם 'ברוך המן' מתוך כוונה וצלילות הדעת – לא השיג מאומה, ואדרבה האור שהמשיך יאיר גם אל הקליפה, משא"כ אם יאמר זאת כשהוא שיכור בלא כונה – אזי יומשך האור רק לאותו ניצוץ קדוש.דברי האריז"ל גבוהים ונשגבים, ולא היה לנו שמץ קל בהבנתם אלמלא שמצאנו להם ביאור נפלא בדרך המשל, בספר 'ערבי נחל' על התורה (פרשת בראשית). וזהו דבר המשל: מעשה במלך גדול ששלט ביד רמה על כל מדינתו, עד שיום אחד מרד בו איזה כפר הסמוך לעיר מלוכתו, והלכו בני אותו כפר ולקחו בשבי את בנו של המלך. ברוב רחמיו של המלך על בנו הענוג והמפונק, היה שולח בכל יום בסתר את אחד מעבדיו עם מיני מאכלים שילך אל הכפר ויביאם אל בנו, לבל יתענה בשביו. אולם כאשר נודע הדבר לאנשי אותו כפר, היו עומדים על הדרך בשעה הקבועה שבה היה בא השליח, ומשהגיע לשם גזלו ממנו הכל עד שלא נשאר לבן המלך מאומה. כיון ששמע זאת המלך, החליט שמעתה לא ישגר לבנו את מזונו בשעות קבועות ובדרך מסודרת, והתחיל לשלוח לו רק בהזדמן ובדרך מקרה, ואף לא על ידי שליח מעבדיו כי אם על ידי ארחי ופרחי שהזדמנו ללכת לכפר, וכך לא עלה בידי אנשי הכפר לשים את ידיהם על המזון והתענוגים, עד שאכן הגיעו לידי הבן.והנמשל כעין המשל: בתוככי הקליפה הטמאה הנקראת 'המן' חבוי ומוסתר ניצוץ אור קדוש השבוי בתוכו. ניצוץ זה הרי הוא כבנו של המלך – מלכו של עולם, והוא שבוי בידי האויב. שם בעמקי הסט"א, אין לו לאותו חלק רוחני את מזונו העליון שהורגל לו בהיותו קרוב אל מקור הקדושה קודם שנשבה. משכך, ברוב רחמיו של מלכו של עולם הרי הוא מצוה על עבדיו להמשיך אור אל אותו ניצוץ קדוש, והמשכת אור זו היא הנקראת 'ברוך המן' – כלומר להמשיך את האור הנקרא 'ברוך' אל תוך הקליפה הנקראת 'המן', כי בתוכה של הקליפה גנוז ניצוץ עליון המשתוקק לאותו אור. אולם, על אם הדרך עומדים וממתינים כוחות הקליפה, והם ערוכים ומזומנים לגזול ולחמוס את אותו אור, כדי שלא יגיע ויאיר אל הניצוץ הקדוש. לפיכך, אי אפשר להמשיך את אותו אור בדרך קבועה ומסודרת ועל ידי כוונה, שהרי איזו תועלת תהיה בכך אם יפול הכל בידי הסט"א, ואכן לשם כך ציוונו חז"ל לפעול את פעולת 'ברוך המן' דייקא מתוך שכרות ובלבול דעת, בהזדמן ובלא כוונה, כדי שבסופו של דבר יגיע האור אל הניצוץ הקדוש ולא יבחינו בו חילות הסט"א המבקשים לגזלו ולחמסו. והדברים נפלאים.

'לבסומי' – האם דוקא ביין

נושא חשוב נוסף בענין ה'משתה' של פורים, דנו בו האחרונים: האם מצות היום מתקיימת דוקא בשתיית יין או אפילו בכל משקה משכר. כי הנה מחד גיסא, בדבריו של רבא שאמר 'חייב איניש לבסומי' לא הוזכר כלל שהחובה היא בשתיית יין בדוקא, ולכאורה אין באמת נפקא-מינה מה ישתה, די בכך שיגיע לידי 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', וזה הלא אפשר לקיים גם באמצעות משקאות אחרים המשכרים ומבלבלים את הדעת.אך מאידך, מעיון בדברי הראשונים נראה שנקטו בפשטות כי החיוב הוא דייקא בשתיית יין. וכך כתב רש"י: 'לבסומי' – להשתכר ביין. וכמו כן מצינו בלשון הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הט"ו): "כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". הרי שנקט בלשונו כי חובת 'עד דלא ידע' היא דוקא בשתיית יין. ובדומה לזה מצאנו גם לעוד מרבותינו הראשונים שהזכירו את ה'יין' כחובת היום, ודוגמא לכך לשונו של הרוקח (סי' רלז): "מיחייב אינש לבסומי בפוריא וכו', פירוש, ירבה במשתה היין". דברים מפורשים יותר בענין זה למדו האחרונים מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' תסב), שם הוא נדרש לדון בדינו של אדם שנדר שלא ישתה יין עד שיחזור לביתו, האם יהיה מותר לו לשתות יין של מצוה, או שמא הנדר לא חל על דבר מצוה. וכאן מפרט הרדב"ז מהו יין של מצוה וכותב 'כגון קידוש היום וארבע כוסות ופורים'. ומדבריו אלו יש להוכיח לכאורה באופן ברור שחיוב המשתה בפורים אינו מתקיים אלא ביין, שהרי אם יכול אדם לצאת ידי חובתו גם במשקאות אחרים המשכרים – אזי פשוט שאסור לו לנודר לשתות יין בפורים, כי הלא אין מצוה מיוחדת דוקא ביין, וא"כ יקיים חובתו בשאר משקאות.מוכח איפוא מכל דברי הראשונים הללו שקיום מצות 'לבסומי בפוריא' הוא דוקא על ידי יין, וכלשונו של רש"י: 'לבסומי' – להשתכר ביין. אך כאמור, יש באמת להבין על מה ולמה נבחר דוקא היין, והרי העיקר הוא לקיים 'משתה ושמחה' ולצאת מבחינת הדעת – עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וזאת הלא אפשר לקיים גם באמצעות שאר משקאות.ובאמת, הטור שהביא את דברי רבא להלכה ופסק שצריך לשתות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, לא הזכיר כלל שהשתייה תהיה שתיית יין, אלא כתב: 'וצריך שישתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', ויש אכן שדייקו מכאן כי לדעת הטור עיקר החובה היא השכרות אך אין נפק"מ כיצד תבוא השכרות, אם על ידי יין או על ידי כל דבר אחר.

טעמי בעל 'משנה הלכות'

אך עכ"ז הסכמת הרבה מהפוסקים שחובת השתייה היא דוקא ביין, ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' פג) כתב לבאר זאת על פי דברי האליה רבה בטעם חובת המשתה בפורים, וכפי שהבאנו לעיל שהוא מפני שעל ידי כך נסתובב נס פורים. והנה, כל אותם משתאות שהיו בביתו של אחשורוש הלא היו ביין, וכמו שנאמר במגילת אסתר (א ז): 'ויין מלכות רב כיד המלך', וכן במשתה שעשתה אסתר (ז ח): 'והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין', ונמצא שהנס אירע על ידי יין ולא על ידי משקה אחר, ומשום כך צריכים אנו לעשות זכר לנס בדומה לאופן שבו אירע.טעם נוסף למצות היין, כתב במשנה הלכות על פי המבואר בגמרא (מגילה יג:), שכשהסית המן את אחשורוש כנגד בני ישראל, אמר לו: 'ולמלך אין שוה להניחם' – אפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותה, ובדברים אלו הצליח להסיתו ולגזור לאבדם. ונמצא א"כ שדוקא על ידי היין בא הכל, שהרי מגע גוי אינו אוסר אלא יין ולא שיכר, ומשכך, אנו מקיימים את מצות היום דוקא ביין, להראות ולהוכיח שלא עלה בידו לכלות את אותו 'עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים', ועדיין מקיימים ישראל את כל מצוות ה' ונזהרים מיין נסך וממגע גוי עד היום הזה.

המשתה עצמה היא-היא גוף המצוה

אולם, אם אמנם נקטנו עד הֵנָה בפשטות שעיקר חובת היום היא להגיע לידי שמחה ולבוא למצב של 'עד דלא ידע', ומשום כך הסתפקנו האם צריך לכך דוקא יין או שדי גם בשאר משקאות המביאים לשכרות, הרי מן הראוי לציין כאן לשיטה מחודשת מאוד, דמטו בה משמיה דהגרי"ז מבריסק זצ"ל, שלדעתו אדרבה, אין מטרת משתה היין בפורים להביא לידי שמחה, אלא יש בו מטרה בפני עצמה: שתיית יין לשם מצות שתיית יין!

וכך מביא הג"ר אריה פומרנצי'ק, תלמידו של הרב מבריסק, בספרו 'עמק ברכה' (סעודת פורים): "ממו"ר הגאב"ד דבריסק (שליט"א) זצללה"ה שמעתי שאמר: הא דנשתנה שמחת פורים מכל שאר השמחות של מועדים, דלא מצינו בשום שמחה דין כזה שיתחייב לבסומי בשתיית יין עד דלא ידע וכו' – משום דבכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה וכמבואר ברמב"ם (הל' יו"ט פ"ו ה"כ) יעו"ש. וכן הוא במדרש רבה (שיר השירים פ"א): 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה, ת"ל 'נגילה ונשמחה בך'. אבל בפורים כיון דכתיב 'משתה ושמחה', נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה ועל יסוד זה של מצות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע". והנה הדברים הללו מחודשים מאוד, שיש חילוק מהותי בין משתה היין של פורים לחובת שתיית יין של כל ימים טובים, ואף יש בכך כמה נפק"מ הלכה למעשה, וכבר האריך בזה ידידי הגאון רבי ישראל דנדרוביץ שליט"א בקובץ 'אור ישראל' (מב), ראה שם באריכות נפלאה.

יש לו בקבוק יין ישן אחד, ישתמש בו בפורים או בפסח?

לסיום, נביא בקצרה 'חקירה' מעניינת שיש לה שיכות לנידון האמור – האם יש מצוה בעצם שתיית היין או שהמצוה היא רק להגיע לידי שכרות, 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. מקור החקירה הוא במעשה שמביא הרה"ק ממונקאטש בספרו 'נימוקי אורח חיים' (סי' תרצה סק"ד), על 'גדול וצדיק אחד' שקיבל מאיזה גביר בקבוק יין ישן וטוב, ושאל הגביר את הצדיק לאיזה זמן יבחר לשתות את היין, האם לפורים או לארבע כוסות בליל פסח, והכריע הצדיק להשהות את היין עד הפסח. ולא שמענו מה היה טעמו כשהכריע כך.וכתב שם הרה"ק ממונקאטש לברר טעמו של דבר, כי הנה באמת בהשקפה ראשונה הסברא נותנת שישתה את אותו יין בפורים, שהרי 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', ומאחר שיכול לקיים עתה מצות היום בהידור – ודאי עליו לקיימה כבר עתה. אולם לאמיתו של דבר יתכן שלא כן הוא, כי מכיון שבפורים עיקר המטרה היא לבוא לידי שמחה או אפילו לשכרות, על כן אין הידור מרובה בשתיית יין טוב ומשובח, שהרי להשתכר אפשר גם ביין פשוט, ומה שאין כן בפסח שאין מצוה כלל לבוא לידי שכרות, כי אם לשתות ארבע כוסות של יין, אזי ככל שיהיה היין יותר משובח יש בכך משום הידור מצוה, שהרי גוף המצוה הוא ביין.אך עדיין יש לדון בזה, שהרי מיין ישן נושן די שישתה מעט וכבר יגיע לידי שכרות, ומשא"כ אם ישתה יין פשוט עליו לשתות הרבה עד שייטיב לבו ביין, וא"כ יש להסתפק שוב האם אכן משום הידור מצוה בפסח צריך עתה להכריח עצמו לשתות הרבה יין עד שיקיא, בזמן שיכול לשתות מעט מיין משובח. ואחר שפלפל בזה בכמה וכמה צדדים, כתב בסוף דבריו כי דעתו נוטה שצריך להצניע את היין הישן והמשובח לארבע כוסות של ליל הפסח, הגם שפורים הוא מוקדם, כי כאמור, בפורים שתיית היין אינה מצוה בפני עצמה ויכול להשתכר גם ביין פשוט.אך כל זה נכון, אם באמת אין בפורים מצוה בעצם שתיית היין, וכפי שאכן נראה בפשטות כי עיקר המטרה היא להגיע לידי שמחה. אמנם, לאור חידושו של הגרי"ז מבריסק המובא לעיל, שגם בפורים יש מצוה בפני עצמה בשתיית היין, אם כן שוב אין כל חילוק בין ארבע כוסות של פסח ובין משתה היין בפורים, שהרי בשניהם המצוה היא 'לשתות יין', ושב הספק למקומו: באיזו מצוה יש להדר ביין משובח, בפורים או בד' כוסות.ויתכן, שבכל מקרה יש חשיבות גדולה יותר למצות ארבע כוסות, שהרי במצוה זו תקנו חכמים על הציבור לדאוג לכך שכל אחד ואחד מישראל יקיימנה, וכדברי המשנה (פ"י מ"א): ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. ומכאן לכאורה שמצות ארבע כוסות היא חוב גדול יותר, שהרי לצורכה צריך אדם אפילו ליטול מן הצדקה, ומעתה, גם בנידון דידן שיש לו רק בקבוק אחד של יין משובח, יתכן שראוי להניחו לארבע כוסות מלשתותו במשתה היין של פורים.

הרב מנחם מנדל פומרנץ שליט"א
ריש מתיבתא 'עוז והדר'
המכון לתורת היין