- רדיו קול חי - -

מטרומפלדור ועד ביריה: חג בגליל • 71 שנה לניצחון הרוח בביריה

אנו מציינים במהלך השנה תאריכים שונים בעלי משמעות יהודית -הלכתית כמו ז' אדר יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו, כ"ח אייר כיום ירושלים, היום בו שוחררה עיר הקודש-בירתנו ועוד ועוד. תאריך אחד בחודש זה קצת נבלע ונשכח ע"י הרוב. י"א באדר. בהיסטוריה של תקומת ארצנו צויין תאריך זה כ"יום תל חי" תאריך בו נהרס היישוב היהודי בגליל העליון ( בין כפר גלעדי ובין מטולה). "תל חי" יושבה בידי שישה חלוצים בשנת 1905 והחלה לפעול כחווה חקלאית מיושבת בשנת 1907. בי"א אדר שנת תר"פ ( ה1 לחודש מרץ 1920) חדרה בעורמה קבוצת בדואים רצחה חלק מיושבי תל חי והרסה היישוב . יום י"א אדר צויין מאז , בעיקר ע"י חניכי תנועת הנוער בית"ר , בעליה לרגל למצבת האריה השואג שבתל -חי . עברו שנים ומסיבות שעליהן נספר להלן התאריך י"א באדר הפך ליום סמלי וחגיגי גם לתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא" בו עלו לרגל למקום בהר כנען (ליד צפת) שהפך לסמל מאבק להתיישבות יהודית-אמונית באדמת הגליל . 10 דברים שרציתם לדעת על ביריה ( ביריא).

א. ביריה או ביריא ידועה בהיסטוריה היהודית עוד מתקופת המשנה והתלמוד, דהיינו מלפני 1800 עד 1900 שנים. יש חוקרים הסבורים כי שמה, ביריה, הוא על שום בורות המים הרבים שהיו בסביבתה , בהם ניקוו מי הגשמים לשימוש יומי של תושבי המקום. השם ביריה מוזכר כמה וכמה פעמים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. במסכת ערובין ( דף נ"ה עמ' ב ) אומרת הגמרא:" אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם שלוש חצירות של שני בתים הוקבעו. אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין והולכי מדברות חייהן אינן חיים ונשיהן ובניהן אינן שלהן . תנא נמי הכי מאליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים וכו' וכו'. בתלמוד הירושלמי ( במסכת מועד קטן) מוזכר עולא ביריא .שם במסכת מגילה מוזכר עולא ביראה. במסכת מנחות מוזכר אבא ביראה .בגיטין ירמיה ביראה,בכתובות נתן ביראה וכן יוסי ביראה ועוד אחרים. ציון שמם של תנאים ואמוראים יושבי ביריא מלמדנו כי המקום איכלס תלמידי חכמים רבים. בגניזה של מצרים נמצאה תעודה ובה מופיע כתב ידו של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. הכתב הוא משנת שט"ו ( 1545) , לפני 472 שנים. רבי יוסף קארו כתב את הפסקה דלהלן כשהשלים את חלקו הראשון של "אורח חיים" הפרק הנודע ב"שולחן ערוך" . " תם ונשלם ביום ב' כ' לאלול שנת אלהים חשב"ה לטובה בכפר ביריא שבגליל העליון תו"בב ". עדות טובה לנו כי רבי יוסף קארו כתב חלק מהשולחן ערוך כשהוא גר בביריא.

ב. יישוב יהודי התקיים בביריא עד לשנת 1600 בקירוב. ישנה עדות מעניינת מאד על עברה של ביריא היהודית דאז. נמצא מכתב שנשלח מצפת בשנת שט"ז ( 1607) ושם נכתב: "ויש לשם בתי כנסת חרבות מאין יושב בעוונותינו הרבים.בתוכם ספרי תורות לאין מספר. והגויים נוהגים בהם בכבוד גדול והמפתחות בידיהם. לפעמים אנחנו הולכים לאותם הכפרים ומתפללין באותם בתי הכנסת. בתוספתא "יום טוב" מסופר על שני תנאים חכמים "שהיו חנונין בירושלים,כל ימיהם". אחד מהשניים קשור לסביבת ביריא. הכוונה לתנא אבא שאול שלפי המסורת קברו ליד ביריא. אבא שאול תנא מהדור הרביעי ,דורו של רבי עקיבא . הגמרא מספרת עליו ( מסכת נידה דף ס"א עמוד א') כי היה גבוה בקומתו ורבי טרפון הגיע לגובה כתפו.לפרנסתו עבד כקברן והיה הגבל ( ) בביתו של רבי יהודה הנשיא. בתלמוד מצוטט אבא שאול בעיקר בענין העבודה בבית המקדש. אבא שאול היה מחמיר מאד בכל הקשור למצוות הייבום. הוא ראה בכך מצווה חשובה עד למאד וחייבים לקיימה במלואה .במכת יבמות ( דף ל"ט עמ' א) הוא מצוטט אומר: "הכונס יבמתו לשם נוי,לשם אישות,לשם דבר אחר-כאילו פוגע בערווה,וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר". החובה לציין כי חכמים חלקו עליו. ציינו את קברו של אבא שאול בביריא כי מקובלי צפת נהגו להשתטח עליו וכך כתב עולה רגל שהתגורר בצפת בשנת תקכ"ד (1764): " ובראש חודש אייר הלכו אנשי העיר ונשים וטף ואנחנו עמהם לקבר אבא שאול ואשתו ,דרך ביריא …בין השדות באמצע ההר מערת אבא שאול ואשתו. בהמשך הוא מתאר השמחה והמאכלים שהם נושאים עמם. אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש מספר כי האר"י לא האמין שזה קברו של אבא שאול וכך כתב: " בכפר ביריא מערה אחת ואומרים העולם ששם קבור אבא שאול ומורי ז"ל,לא הודה בזה ואמר שהוא צדיק אחר ולא הגיד לי שמו"( מתוך "שער הגלגולים").

ג. יהודים ישבו אז בביריה עד שנת 1600 לערך. במאה ה19 ידוע כי באזור ישבו משפחות ערביות ובדואיות מהגליל העליון .הערבים שימרו את שם המקום וקראו לו ביריה. אדמות ביריה נקנו ע"י הברון רוטשילד, חלקן ע"י קרן ההתיישבות היהודי אותה ייסד תחת השם יק"א עוד בשנת 1893 . הקרן הקיימת לישראל רכשה אדמות באזור ביריה בסביבות 1942. לימים הועלתה תביעה משפטית בהקשר לאדמות אלה ואז נפתחו הרישומים במרשם הקרקעות ונוכחו לדעת כי 450 דונם נרכשו ע"י פיק"א, החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל , חברה שהוקמה ע"י הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, עוד בשנת 1895. בשנת 1920 התארגנה קבוצה של פועלים יהודיים שהחליטה לעלות ולהתיישב בביריה. מטרתם הייתה הקמת מושבה במקום. נסיון זה לא האריך ימים . המתיישבים לא זכו לתמיכה כספית ולא לגיבוי ציבורי ובשנת 1922 הסתיים נסיונם בכישלון.

ד. עברו למעלה מעשר שנים ומבקרים באזור ביריה נוכחו לדעת , כי ערביי הסביבה מעבדים את האדמות השייכות ליהודים . הבעלים היהודים תבעו את זכויותיהם בערכאות המשפטיות. לדאבונם ,פרוץ המרד הערבי הגדול מנע מהם לממש זכויותיהם. פקיד המחלקה הממשלתית האחראית על רישום המקרקעין, בדק את התביעה ומצא שהתביעה של בעלי הקרקעות צודקת. עו"ד ערבי בשם צובחי אל חדרה ייצג את "קופת האומה הערבית" ובשמה הגיש ערעור. "התרגיל" המשפטי היה שקופה זו רכשה כמאתיים דונם מידי אחד הפולשים לקרקעות הנ"ל. בית המשפט אליו הוגש הערעור קבע כי פקיד הרישום הסתמך אך ורק על הקושאנים שהוגו בפניו ואין זה מספיק. ביהמ"ש החליט כי ההוכחה על הנרכשות חייבת להיות בהוכחות על אחיזה בקרקע . הבירור המשפטי בהקשר לאדמות היהודים לא הוכרע עד להקמת מדינת ישראל.

ה. מסקנות רבות הוסקו בעקבות המרד הערבי הגדול ובעקבות תקיפות רבות של פורעים ערביים את היישובים היהודיים . באביב שנת תש"א (1941) החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" להקים כוח צבאי נייד , בהיקף ארצי שישלב אימונים צבאיים רציניים ועבודה בהתיישבות העובדת. הכח החדש נקרא ה"פלמ"ח" ראשי תבות ,פלוגות המחץ. בכח הפלמ"ח הייתה גם מחלקה דתית שהורכבה רובה ככולה מבוגרי תנועת הנוער "בני עקיבא" וחברי קיבוצים דתיים. לימים הצטרפה למחלקה הדתית קבוצה מבוגרי ביה"ס החקלאי "מקוה ישראל" וכן תלמידי הסמינר הדתי למורים בירושלים. מחלקה לוחמת זו של שומרי מצוות נדדה בין מקומות רבים בארץ ישראל .בתחילת שנות ה40 , במטרה ללחום בתכנית הבריטית לנתק את הנגב מהמדינה היהודית המיועדת, פותחה שיטה של הקמת "מיצפים" , שיתפתחו ליישובים כדי ליצור רצף יישובים . כך הוקמו בדרום היישובים: דורות, גברעם, בארות יצחק, ניר עם ויד מרדכי.בהמשך השנים נבנו : רביבים,גבולות ובית אשל.תכנית זו של המיצפים הועתקה לצפון הארץ , לגליל העליון וכך הוקמו המיצפים: ביריה,רמות נפתלי,משגב עם,עמיעד וחוקוק. הבחירה בהקמת המצפה בביריה הייתה במטרה ייחודית של נקודת קישור ותצפית בין היישוב היהודי בצפת והיישובים היהודיים בעמק החולה.

ו. המוסדות המיישבים החליטו כי בקרבת צפת,עיר המקובלים, שרוב מוחלט של תושביה הם יהודים שומרי מצוות ,יוקם יישוב ( תצפית) בעלת אופי דתי. הפניה הראשונה הייתה לתנועת "הפועל המזרחי" אבל זו בנתה אשכולות של יישובים דתיים הסמוכים זה לזה. מפקדת הפלמ"ח החליטה להקצות לצורך הקמת ביריה את המחלקה הדתית של הפלמ"ח. מפקדה של המחלקה יהודה בלום ( לימים אל"מ יהודה ניצן ), נקרא למפקד הפלמ"ח יצחק שדה וקיבל פקודה להעלות המחלקה הדתית לביריה. הוצאה קריאה מיוחדת לאלה שהשתחררו מהשירות . המחלקה התכנסה במלון "תל אביב שעל הר כנען הסמוך לביריה וביום כ"ג טבת תש"ה ( 8 בינואר 1945) צעדה המחלקה על ציודה אל עבר אדמת ביריה.אחד מהמתיישבים תיאר את הצעדה במלים: "לא הליכה הייתה זו,אלא ריצה של התלהבות"." רתוקים היינו לנוף הנהדר, משתוממים לאגם החולה שהבריק כראי גדול, לחרמון שהלבין בשלג. במלוא יפעתם התגלו העצמון וומירון, הלבנון והכנרת". ביטוי לאהבת ארץ ישראל ולהתיישבות בה. הפלמחניקים נדרשו לבנות חומה מאבני המקום, שתקיף חצר ובה חדרי מגורים ומבני שירות לשלושים איש.

ז. מתיישבי ביריה חילקו זמנם בין עבודת בנייה של היישוב העתידי ובין השמירה על המקום.כשסיימו לבנות החומה ניגשו לחצוב בור מים. ההתלהבות להקים יישוב יהודי-אמוני הייתה כה גדולה שחברי המחלקה הדתית שסיימו את שירותם והשתחררו, חזרו ו"התגייסו" למבצע בניית ביריה. צעירים דתיים רבים שלא היו קשורים למחלקה הדתית בפלמ"ח ביקשו להתנדב ומצאו דרך להגיע לביריה ולהטות שכם. כחיילי פלמ"ח נקבעה למחלקה בביריה תפקיד צבאי של יחידת סיירים בכל רחבי הגליל העליון והגליל המערבי , ממטולה בצפון ועד שבי ציון שליד נהריה במערב. המתיישבים קיבלו כמה רובים ואקדח זיקוקים מהמשטרה הבריטית . ברי כי נשק דל זה לא הספיק להגנת המקום ולמטרות שמפקדת הפלמ"ח הטילה על המחלקה.לכן הפלמ"ח צייד המתיישבים בנשק " בלתי לגאלי" . נשק זה הוטמן בשני סליקים. הסליק הגדול נחפר בביריה באחד מחדרי המגורים בעומק של מטר וחצי ובמרחק מקירות החדר , זאת במטרה להקשות על מחפשים שעלולים להגיע עם מכשירי חיפוש. הסליק השני , המבצעי, בו הנשק שנועד לשימוש חירום מיידי ולאימונים, הותקן בתוך הארובה של תנור האפיה של המקום. מיקום הסליקים היה ידוע רק לבודדים מתוך מתיישבי ביריה.

ח. בסוף חודש פברואר 1946 ( ליל כ"ז אדר א' תש"ו) ,ערך הצבא הבריטי חיפושים נרחבים באזור ביריה והר כנען. הסיבה העיקרית הייתה ששלושה שבועות קודם הייתה התקפה של כוחות פלמ"ח על המשטרה הבריטית בהר כנען. הצבא הבריטי מצא סליק באזור היישוב ביריה. במסגרת החיפושים הייתה גם התקלות עם כמה חברי היישוב שלא במתכוון. כשקמו הפלמחניקים לתפילת שחרית גילו כי יישובם מוקף במאות רבות של חיילים בריטים. לאחר תפילה "חטופה" תפשו המתיישבים כלי עבודה ועשו עצמם יוצאים לעבודת ייעור. למעלה מאלף לוחמים בריטים מזויינים מכף רגל ועד ראש, מלווים בכלבי גישוש,נכנסו לחצר ביריה , החלו בחקירת המתיישבים . במגרת זו מצאו אלבום תמונות נשכח ובו צילומים של הפלמחניקים מצויידים בכלי נשק רבים. מכאן קצרה הדרך ומצבורי הנשק שבסליקים נמצאו. כ"כ מצאו הבריטים מערה ובה כלי נשק רבים שהוחבאו ע"י מחלקה פלמחאית מקיבוץ אשדוד יעקב, לאחר תקיפת משטרת כנען. כל חברי המחלקה הדתית בביריה נעצרו ונלקחו לכלא . הצבא הבריטי הציב כמה נוטרים במקום ומיד אחר כך נשלחו חיילים בריטים לתפוס את המקום . ביריה נותרה "שוממה" ממתיישבים יהודים.

ט. מפקדת ההגנה התכנסה והחליטה לא להבליג על הורדת יישוב יהודי מאדמתו. הוחלט לנצל את התאריך של י"א באדר, בו נערכה כל שנה עלייה לטקס בתל חי ולהפעיל אלפי בני נוער לעלות למצודת ביריה וליישבה מחדש. החובה לציין שהימים ימי תחילת חודש אדר ובארץ מסתובבת וועדת חקירה המורכבת מנציגים בריטים ואמריקאים שמטרתה לחקור המצב בארץ ולהמליץ על הפתרון לבעייות שבארץ ישראל. הוחלט לפעול בכל המרץ ולארגן מבצע עליה לרגל של נוער ישראלי לביריה בי"א אדר. למבצע ניתן שם " הגידם". להזכירכם התאריך יום העליה לקברו של טרומפלדור, גיבור תל חי שהיה גידם. 4 ימים בלבד ניתנו למארגנים להכנות ולבחירת אלפי המשתתפים בתכנית המיועדת. נקבע מערך הסעות מכל הארץ, צירי עליה מכל הפינות האפשריות בגליל העליון, גיוס ציוד הנדרש להקמת מחנה מגורים במצודת ביריה ועוד. ההתיישבות העובדת התגייסה בלב חפץ , חברי תנועות הנוער הציוניות-חלוציות נרתמו בהמוניהם למבצע. חברות אוטובוסים התנדבו להעמיד הסעות למתנדבים .כל הלוגיסטיקה הזאת הייתה צריכה להתבצע הרחק מעיניהם הבולשות של אנשי המודיעין של הצבא הבריטי. אלה שנעצרו בנקודות ביקורת בריטיות הודיעו לחוקרים כי פניהם לתל חי לאירוע לזכר טרומפלדר. י"א אדר היה לילה גשום מה שלא מנע מכ3000 נערים, בוגרים וזקנים לטפס על ההר , להגיע לביריה להציב אוהליהם ולהודיע על בנייתה של "ביריה ב' ". הצבא הבריטי הבין בבוקר היום מה קורה בביריה והזרים כוחות רבים שכללו טנקים ולפנות בכוח רב את המתיישבים החדשים בביריה.

י. גירוש המטפסים בהר לא עבר בשתיקה . אלה שנותרו באזור הגליל העליון למרות תשישותם הגופנית, נקראו לשוב ולעלות להר יחד עם וותיקי העיר הצפת וראש פינה , למבצע הנוסף נרתמו גם צעירי חברי הקיבוצים באזור. נאספו כ600 איש שהחליטו לעלות לביריה ולהקים את "ביריה ג' ".הבריטים הבינו כי מאבק היישוב היהודי לא ינוח ולא ישקוט. החלטתם הייתה לאפשר לעשרים מתיישבים להשאר בביריה . הבריטים נוכחו לדעת כי אין מדובר בנקודה צבאית אלא ברצון להקים יישוב יהודי. הנשארים אספו ציוד מתוך מה שהוחרב ובנו לעצמם מחסות מפני הגשם והרוחות. המאורעות שקרו בביריה נפוצו בכל רחבי הארץ והייתה נחישות שלא לוותר הפעם ולא להסכים לצעדיהם של הבריטים. בערים הגדולות הוכרזה שביתה כללית , נערכו עצרות עם שקראו לשחרור העצורים וליציאת הבריטים מהמצודה שבביריה. לקראת השבת הגיעו רבים לחוד השבת בביריה וביניהם חלק מהעצורים. אירוע שהשאיר רישומו במקום היה . כי אנשי השומר הצעיר הפסיקו כל פעילות כשהבחינו בהתחלה של תפילת"קבלת שבת". חלקם הצטרפו לארוחת השבת ולהקשבה לדברי התורה שנאמרו לנאספים. כמו השנה מוצאי השבת היה ליל פורים אחד מזקני צפת רבי ברוך ברזל, עלה לביריה כדי לקרוא המגילה , לאור לפידים ותחת גשם שוטף . אנשי צפת ארגנו ביום הפורים משלוח מנות של מאפים ויינות , השירה והריקודים נשמעו ונראו למרחוק. ביריה נפגעה במלחמת השחרור והיישוב נהרס . ברבות השנים שוחזרה המצודה וחצר המתיישבים שהפכה כיום לאתר ביקור פופולרי למטיילים בגליל העליון ולנוסעים לעלות לקברו של יונתן בן עוזיאל. תנועת הנוער "בני עקיבא" יזמה את העליה לרגל לביריה בי"א באדר , מסורת הנשמרת עד ימים אלה .