כתושב טלז סטון לשעבר, יש לי את הפריבילגיה לספר קצת על פקקי תנועה, בלי להיחשב טרחן במיוחד. כולם וודאי זוכרים את אותו יום שישי בו נטמן שמעון פרס בהר הרצל בירושלים. אובמה בא ומי לא בא להשתתף. הכביש נסגר הרמטית מירושלים ועד שדה התעופה, ביום שישי בבוקר ובסיום האירוע בצהריים. מה שהציבור פחות מכיר, זה את הפרטים. ובכן, הודיעו שהכביש יהיה סגור מהשעה 12:30 למשך שעתיים. מכיון שהיינו אז תושבי הקריה הירוקה, הזדרזנו לצאת מירושלים לא יאוחר מהשעה 12, כדי להספיק להגיע למנהרת הארזים לפני שהכביש נסגר. אבל ברגע מסוים, החליטה המשטרה לסגור את הכביש כבר דקות לפני השעה 12. כך עמדנו, יחד עם מאות מתושבי היישובים לאורך הציר שחשבו להספיק לפני הסגירה, מאוכזבים ומרומים.
הייתה שם אמא אחת שלא הפסיקה להתחנן לאפשר לה להגיע לשתי פעוטות במבשרת, אבל שוטרי משטרת חדרה שגויסו למבצע הלוגיסטי, לא התרשמו מהתחנונים וההפצרות. כנראה בחדרה הם נחשפו למראות קשים יותר, מי יודע.
אף אחד לא חשב להתלונן על עצם סגירת הכביש, גם אם שתי תינוקות משוועים לאמם, גם אם זה מקשה על מאות אלפים את הדרכים לירושלים וממנה ביום שישי בצהריים. למה? כי כולם הבינו את חשיבות שמירת הציר פתוח ומאובטח.
***
כאן בארצנו העצבנית והרעועה, סוגרים כבישים ומשבשים דרכים בגלל מכסי ניקוז שלא טופלו ע"י העירייה, בגלל נהגים צעירים פוחזים שנוהגים בפראות לתוך עמודים או עצים, בגלל הפגנות על יוקר המחיה, על הוזלת שכר המורים ואוזלת יד הממשלה בדיור.
יותר מזה, הרי יש מקרים שכולם מסכימים עליהם חד משמעית ובלי שום פקפוק שיש צידוק לכך שנסגרים הכבישים. מישהו בא בטרוניה על סגירת כל הצירים בהפגנה על אסירי עמנואל? אולי שמעתם תלונה על סגירת הצירים במעמד מחאה על חילול בית הכנסת בערד? יודעים מה? אולי מעכשיו גם תהלוכות ספרי תורה יתנהלו רק בצידי דרכים על המדרכות בלי להפריע לתנועת העוברים ושבים העייפים המסכנים?
***
לפני שנים עשר חודשים בדיוק התרחשה תאונה מחרידה בכביש 1, אוטובוס אגד קו 402 התנגש חזיתית במשאית חונה בשוליים וגרם להרג שישה נפשות יקרות ופציעת רבים נוספים. התאונה הקשה החרידה כל לב, כוחות הצלה רבים זרמו אל מקום התאונה הקשה, סגרו את הכביש וסייעו לפצועים ולכבוד הנספים. פקק-אינסופי נוצר במשך שעות ארוכות והשתרך עד למבואות ירושלים. האם מישהו מהיושבים בפקק הזה חשב כמה זה לא בסדר שעוצרים את התנועה בשביל תאונה אחת? האם מאות ואלפי הנוסעים בדרכים לשמחות, לאירועים חד פעמיים, לילדים עייפים המחכים בבית וסתם להמשיך בשגרת יומם – שכל סדר יומם השתבש לחלוטין במשך שעות ארוכות – בא בטרוניה למישהו על הכביש שנסגר לצורך ההצלה?
כדאי הוא הכביש להיסגר ימים ולילות כדי להציל נפש אחת. הלא כן?
כלומר – מה שאותם יפי נפש מנסים לומר בדמעות התנין, פשוט מאוד: יש לנו מחלוקת אתכם על עצם העניין. אנחנו מסכימים שצריך לחסום כביש על פיקוח נפש, על הצלת הגוף של אדם אחד. אבל לא על הצלת הנפש. אם היו אומרים לכל הנהגים – אם אתה ממשיך בנסיעה אתה גורם למניעת הגשת סיוע לנפגע תאונה שזקוק להנשמה – אף אחד לא היה מעז להמשיך. אבל על הגשת סיוע לנפגע בנשמה – זה לא?
אמרו מעתה – בואו שימו את כל האמת על השולחן. לא אכפת לנו מעוד אחד שיתחייל, לא אכפת לנו מעוד בחור ישיבה שידרדר לשמד, אין לנו שום רצון לסייע כדי למנוע מחוק הגיוס הזה להפיל עוד ועוד נשמות בישראל. כן, אי אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת – רק להתכחש למציאות. יש כאן חוק שמד, ההפגנות האלו הן הניסיון האחרון לעצור אותו, ולכם זה מפריע.
אז אולי, במקום להטיף לנו על חסימת כבישים הכי מוצדקת שיכולה להיות, המשיכו להתעסק עם מלחמות הסירנות והביפרים שאתם מנהלים כבר חודשים מעל כל במה אפשרית – בלי להתייחס בכלל לסכנת פיקוח הנפש הכרוכה בבלבול המשתרר, הראו את פרצופכם האמתי והניחו לנו להיקהל ולעמוד על נפשנו. אל דאגה, אם תגיעו גם עם שמונה אופנועים מהבהבים ומצלמות מוכנות, מבטיחים לכם לפנות דרך בלי להתחשב באיזה סמל מדובר. אחרי הכל, לנו יש רק סמל אחד, עליו נילחם בחירוף נפש.
פורסם במוסף האקטואליה של 'הפלס' – כל השבוע