גם אם כל מה שכתבת נכון רק שאלה קטנה אם תוכל אתה וכל חבר מרעיך לענות לי:
איפה הגר"ש אויערבך שליט"א בכל הסיפור ? למה אין מכתב לצאת ?
נניח שאמר שצריך למחות, הוא גם אמר איך??????????
מדובר בסה"כ בפורקן יצרים של בחורי ישיבות שאין תורתם אומנותם……

לכבוד אתר קול חי:
אם תוכלו להתחשב ברוב הקוראים ולהפסיק להביא כל טור דבילי בהפלס, זה לא מענין.
תתחילו להתעסק בדברים יותר חשובים………..
[בבדיקה שנערכה אתר קול חי מסקר הכי פחות את חוליו של מרן ראש הישיבה שליט"א אפי' ביחס לאתרים חילוניים וגם כשמסקר מביא שמועות כוזבות את הציבור החרדי זה מענין יותר מהפגנות של ילדים מישיבות קטנות]

מאיר שלומבויץ

מה לא אמרנו עליהם. פלג שולי. פלג קיצוני. פלג קנאי. פלד סהרורי. פלג מטורף. את כל מלות הכעס שהיה בנו, הוצאנו עליהם בזעם. אבל לא. זה ממש לא מרגש אותם. הם ממשיכים בדרכם, ואף מעלים הילוך מפעם לפעם.

אפילו לא כשעשינו עליהום נגדם על כך שהם דואגים לבחור שנתפס באילת, וכינינו אותם 'הפלג האילתי', תוך שעשינו בדרך סיבוב על גבו של בחור ישיבה מסכן שמכחיש בתוקף שנתפס במועדון, גם זה לא ממש ריגש אותם. הם המשיכו לצאת לרחובות.

גם לא כשניסינו להשמיץ את ההפגנות שכולה מקסימום בשביל הכסף, טענה שמי שבודק רואה שאין לה תחילת בסיס, לא רק בגלל שמי שאוסף את הכסף בחו"ל אינו מזוהה עם הפלג בכלל, אלא גם בגלל שאכן יש להם עלויות רבות על עורכי דינים, ומעל כולם, בואו נראה אחד מאיתנו נשכב על הכביש ומקבל זרנוקים ומכות, בשביל אולי כסף למישהו אחר. גם בשביל כסף לעצמנו לא היינו עושים זאת.

אם חשב מישהו מאיתנו שהפעם כשנאמר שהם מפגינים בשביל לשלוט על ההנהגה – נוכל להם, הוא יודע יותר טוב ממני שהוא טועה. נאמר מה שנרצה, נשמיץ חופשי ככל האפשר, אותם זה לא יעצור. או שהם פשוט חרדים ישנים, חיים במן רוגע כזה כמו פעם, מנותקים מכל הפורומים והווטסאפים למיניהם והם פשוט לא מודעים לכל השטף מלל שנכתב כאן – לתשומת לבך מר גליס, או שפשוט זה לא אכפת להם. אם זה לא אכפת להם זה אומר דבר אחד: הם פועלים כי הם מאמינים בצדקת הדרך. מי שפועל מאידולאגיה עמוקה, לא מוותר גם אל בשל כותרות משמיצה כזו או אחרת.

אז כנראה שלמרות שאנחנו יודעים שכל ההשתוללות שלנו לא תעזור כלום, לא להם ולא לנו, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להשתולל, וזה אומר יותר ממשהו. זה אומר שכל המשפטים היפים הללו, פלג מטורף קיצוני ושולי – ומה זה מרכזי אם אותם שוליים תפסו את כל מהדורות החדשות בשבוע האחרון, ועדיין, – באים להוציא את הקנאה שלנו. כן. אנחנו פשוט מקנאים בהם. אנחנו רואים אותם נחושים שמחים ומחייכים, ואנחנו מתפוצצים.

בואו נחשוב לרגע אם היינו במקומם. אם היינו מוכנים לעמוד על הכביש, לשתק את המדינה לכמה ימים, לספוג זרנוקי מים כחולים וסרוכים ולרקוד מול המכתזית, לקבל מכות מאלות של השוטרים, ללכת כסח עם הנהגים, להיעצר לכמה ימים, אבל היינו נחושים. אם היינו כאלו, מה היה קורה.

זוכרים את פינוי עמונה לפני שבוע? אז מה היה לנו. חיבקנו חזק את מפוני עמונה, צעקנו חזק נגד המדינה, בכינו יחד אתם, וויתרנו והבלגנו שלא לומר הסכמנו – עם האלימות המופרזת של אותם הנערים הרבים שזרקו אבנים וחומרים על השוטרים, שבאו – בשונה מההפגנות של הפלג – ללא פרשים ללא מכתזיות, ללא אלות וללא מסכות, בידיים של משי לפנותם, ותחת זאת קיבלו מטר על הפנים, אבל שתקנו ותמכנו בהם, כי הם מסכנים שמפונים מהבתים. אוהה, כמה שהם מסכנים. נותנים להם בתים אחרים, אבל בכל זאת… ומכל זה מה יצא לנו. כלום אחד גדול. הפינוי הבא של עופרה נמצא כבר כאן. חוק ההסדרה שנחקק לקול צהלת החגיגות, כולם הלא יודעים שהוא לא שווה אפילו את הנייר עליו נחקק.

אבל אם היינו כמו הפלג הירושלמי. אילו היינו נחושים כמותם. לא דווקא אנחנו. אם הפלג הענק של הציונות הדתית שכוחו פי עשרים לפחות מאותו פלג שולי וקיצוני והזוי וכל כינויי גנאי דאית להו, היה מחליט לצאת לדרך ולשתק את המדינה, לעמוד בכל הצמתים ולהתעמת עם השוטרים, יום ועוד יום ועוד יום, למישהו היה ספק שזה היה נראה אחרת?

לא בג"ץ ולא אף אחד אחר יכול על עקשנות ונחישות כמו זו. הנה תראו. אלפי עריקים מהפלג הירושלמי מסתובבים חופשי, נעצרים בהפגנות, ומשוחררים מיד. תיזכרו בפרשיית עמנואל. הבג"ץ אמר וקבע, החרדים לא נכנעו, הסכימו ללכת לכלא, יצאו לרחובות, והתוצאה זכורה לכולם. הבג"ץ התקפל. אותם הבנות הספרדיות בגינם פרצה המהומה שחולל יואב ללום, עד היום לא התקבלו לבית ספר החסידי בעמנואל. אלו עובדות. אי אפשר על נחישות. אי אפשר על עקשנות. אם המדינה הייתה משותקת שבוע, לא היה פינוי של בית אחד. אבל הבג"ץ יודע שהוא יכול עלינו, אז הוא שועט קדימה.

רכבת ישראל מחללת שבת חופשי? תחבורה ציבורית בתל אביב? חילולי השבת מתרבים בירושלים? בית המרזח עושה צחוק? נו, מה חשבתם. הלא זה כוחו של חוק. מי לא עושה ממנו כשהוא יכול צחוק. אבל מה היה פעם. מה היה אם היינו כל הציבור החרדי נחוש ויודע שאפשר גם בדרכים אחרות. אז היו הפגנות. נכון, לא תמיד ולא כל פעם, אבל האופציה הייתה מונחת על השולחן. היינו מאיימים בהפגנת ענק, והיו פוחדים להתחיל איתנו. אבל עכשיו, הרב יצחק גולדקנוף יכול להתראיין ברדיו ולאיים בהפגנות, אבל לכל היותר זו בדיחה. כולנו מבינים שאין היום כזה חיה. לא עושים הפגנות.

נשות הכותל ורפורמים? הם מרגישים בבית. למה לא. הם באות לכותל, ואיש לא מעז לצייץ נגדם. אבל אם היו יודעים שכל התגרות ופרובוקציה כזו נענית בהפגנה סוערת מולם של אלפיים איש, אפילו אלף, אפילו פחות, הם לא היו באים. חד משמעי. אף אחד לא אוהב עימותים, גם לא השוטרים.

אבל אנחנו לא הפלג הירושלמי. אנחנו לא מוכנים לעמוד בצמתים ולהתעמת עם שוטרים. אנחנו לא מוכנים היום לצאת לרחובות. לא מוכנים להשתתף בהפגנות. אנחנו רק אוהבים לקטר ולקרוא חדשות, או להחליף דעות על המסך, ובזה איבדנו את כוחנו. ככה לא באמת משפיעים. על אף אחד לא. אולי על כמה שמחפשים כותרות. לא על אלו שמאמינים בצדקת הדרך.

הפגנות תמיד היו הכוח החזק של כל ציבור באשר הוא. הדרוזים יוצאים להשתולל ברחובות כשפוגעים בהם, וגם הסטודנטים כשהם מרגישים שלא מספיק נותנים להם. כולם ככה. וזה עובד, ועוד איך עובד.

גם הציבור החרדי, גם אם לא כולו, הצליח בדרכים אלו. בר אילן, ככר השבת ורחובות בני ברק, נסגרו רק בזכות ההפגנות. החוק לניתוחי מתים תוקן רק אחרי ההפגנות הסוערות שנמשכו שנים. פטור נשים משרות לאומי, הגיע רק אחרי ההפגנות של הנשים והקריאה ל'יהרג ואל יעבור'.

הפלג הירושלמי יוצא לרחובות ללא מורא, ומצליח להשיג לעצמו פחות או יותר מה שהוא רוצה. עיסוק ציבורי אדיר בנושא הגיוס, ושקט לאלפי העריקים שמזוהים אתם. אנחנו אבל לא הפלג הירושלמי. אנחנו מעדיפים לשבת בבית או ברכב, ולהתעסק עם המסך. אנחנו נמשיך להיגרר אחרי החוק כשזה נגדנו, ונחלום להינות ממנו כשהוא יהיה בעדנו. נמשיך להתווכח כאן מי צודק ומי לא, אבל לא נשפיע ולא נשנה מאומה. הלוואי והיינו כמו הפלג הירושלמי. כן. זה לא בושה לומר. אנחנו מקנאים בהם.