"ביום חמישי, בשעה שלוש וחצי בצהריים, נצא למחאה אדירה ונוראה שכמוה לא נראתה עוד, בערים ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, ביתר, אלעד, אשדוד – במקומות הקבועים. ולהשם הישועה".

ההודעה הזאת שהופצה השבוע ברשתות ובכלי התקשורת היוותה את שיאו של המאבק של אנשי 'הפלג הירושלמי' כנגד המעצר של בחור הישיבה שהוגדר כעריק 4 שנים.

רק ערב לפני, ברביעי בלילה, יצאנו כמידי ערב צוות 'עלם' אלעד לסיבוב איתורים ברחבי העיר. כשלקראת השעה 11 בלילה קיבלנו דיווחים שיש בני נוער ובלאגן בכניסה לעיר.

כשהגענו ראינו עשרות בחורי ישיבה צעירים שעמדו או ישבו על הכביש וחסמו את הכניסה היחידה לעיר.

תוך מספר דקות נוצר פקק גדול והחגיגה החלה . נהגים זועמים תקועים אל מול בחורי ישבות ששרים .השוטרים הראשונים שהגיעו לזירה לא ידעו בתחילה כיצד לפעול. מעטים אל מול רבים.

כשנהג עצבני במיוחד הוציא מרכב המסחרי שבו נהג צינור ארוך ע"מ להתיז על הבחורים שחסמו זרם מים או חומר כלשהו. השוטרים מיהרו לעצור אותו מביצוע המעשה.

עד כאן תיאור כמעט 'רגיל' של כל הפגנה או הפס"ד [הפרת-סדר] שגרתית. אך כאשר אחד מהנערים שבר 'ווישר' של אחד הרכבים שניסו להיכנס הרי שהעניינים התחממו מהר מאוד.

הנהגת אשה בעלת משפחה יצאה בטראומה מהרכב ואז נדחפה ונפגעה ע"י המפגינים. תושבי העיר המקומיים ובתוכם מספר נערים שלנו' מהרו לצאת לעזרה ולהגן על האישה .לולא ההתערבות של הצוות שלנו אני משוכנע שהמקום היה הופך לזירת התקוטטות המונית שבה איש מהצדדים לא היה מרוויח.

כאשר החלו קריאות מצד הנערים לעבר הנהגים "קדימה תדרסו אותם" "חילול-השם" ו"יאלה לעצור את כולם". למרות ההזדהות שלנו עם אותם בעלי משפחות ואנשים שרק חיכו לחזור הביתה בסיום יום ארוך ומפרך, ואז נאלצו להיתקע במרחק 2 דקות מהמיטה החמה. כמובן שאף אחד לא יכול לדון אותם בשעה כזאת, את הצרימה שחשתי כששמעתי את הקריאות האלה היטיב להגדיר דווקא אחד מהנערים שלנו שפנה אלי ואמר לי כך "אני מקנא בהם. הלוואי עלי אם הייתי נעצר ויושב בכלא שהחברים שלי היו מקיימים ככה הפגנות בכל הארץ לשחרר אותי".

ומדובר על בחור שכמדומני יודע מה זה להעיצר ע"י המשטרה.

אנחנו כולנו אחים בני משפחה אחת שיש ביננו ערבות הדדית שקיימת לא רק כאשר כולנו מסכימים על אותם דברים. אלא בעיקר כשיש בננו חילוקי דעות וחוסר הסכמה. בעתות ובמצבים כאלו עלינו לחוש את החיבור ובוודאי שלא לאחל למצב של פגיעה בשני.

אני אישית חשתי קצת קינאה באותם בחורי ישיבות צעירים על ה'אש בעיניים' שלהם. על התחושה שהם נלחמים עבור האמת ועבור אידיאולוגיה' ולא עבור דבר חומרי .את האש והלהט הזה לעיתים כבר פחות מוצאים כשמתבגרים.

הבעיה שלי היא לא מול אותם בחורים שנשלחים לשדה הקרב וללב המאבק אל מול השוטרים והנהגים הזועמים.

הבעיה שלמרות שזה נראה כמאבק אידיאולוגי אל מול גזירת הגיוס הרי שמיקום ההפגנות מגלה משהו אחר לגמרי. כאשר היהדות החרדית הפגינה כנגד הבג"ץ הרי שהמיקום היה אל מול בית המשפט . מחאה של גופים כנגד קיצוצים בתקציב נעשית אל מול בנין הכנסת או בית השר הרלוונטי. המחאות וההפגנות של אותם בחורים מתקיימים בתוככי הערים החרדיות האוטובוסים מהישיבות לא נשלחים לחסום את הכניסה ללשכות הגיוס אלא את הכניסות של הערים החרדיות . דבר שלעניות דעתי מגלה שהשולחים מכוונים את המחאה לעבר יעדים אחרים לגמרי .לא רק כנגד שלטונות החוק אלא בעיקר מחאה להשגת יעדים פנים חרדים .