״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו״ (יד, טו)
לכאורה תמוה, למה ״מה תצעק אלי״, וכי מה יש לו לעשות במצב זה, אם לא להתפלל אליו שיושיעם מהצרה שנמצאים בה, מאחוריהם המצריים, לפניהם ים סוף, מצדדיהם המדבר וחיות רעות?

אלא מסביר ה׳׳אור החיים״ הק׳, שבני ישראל היו באותה שעה בקטרוג, שאמרה מדת הדין הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ודבר ידוע שכדי להגביר מדת הרחמים על מידת הדין, אפשר רק ע״י מצוות ומעשים טובים. וזה שאמר לו ה׳ ״מה תצעק אלי״ כיון שמדת הדין מתוחה כעת על בני ישראל, זה לא הזמן עכשיו להתפלל, כל הצלתם תלויה אך ורק על ידי מעשים טובים, לכן ״דבר אל בני ישראל ויסעו״, – שיכנסו לים ויתעצמו באמונה ובטחון שיעשה להם ה' נס, ועי״ז תתגבר מדת הרחמים ויקרע להם הים. וכמו שכתבו בשם הבעש״ט זצ״ל, שאם האדם ח״ו באיזו צרה שלא תבוא, אז הסגולה הטובה ביותר לחזק לבבו מאד בבטחון בה׳ אלוקינו ואז ישראל נושע בה' ולא להתפלל כלום על צרותיו בעת ההיא, ואומר השומר אמונים שהיצה׳׳ר מטריח עצמו בזמן צער ויסורים לקחת מהאדם מדת בטחונו בה', ואמר הבעש׳׳ט שצריך מאד לבקש רחמים מאת ה׳ שלא יקח ממנו מדת בטחונו, ואז יראה פלאות בעזרת ה,, כי הבטחון מועיל יותר מתפילה, כי אצל תפילה בודקין מן השמים אם הוא ראוי שיקובל תפילתו, משא״כ בבטחון כתיב ״והבוטח בה׳ חסד יסובבנו״ ואמרו רז״ל אפילו רשע ובוטח בה׳ הסד יסובבנו. וזה מה שאמר ה׳ אל משה ״מה תצעק אלי״ מדוע אתה עומד כעת בתפילה, בעת צרה הדבר היעיל ביותר להנצל הוא הבטחון ״דבר אל בני ישראל ויסעד,.

ומצינו בחז״ל במדרש (שוחר טוב) על הפסוק ״אלהי בך בטחתי אל אבושה״ (תהלים כה) מעשה באכסנאי שבא לעיר המלך ולן בחוץ, מצאוהו שומרי המלך וביקשו להכותו, אמר להם, אל תכוני שמבני בית המלך אני, המתינו עד אור הבוקר, והוליכוהו לפני המלך, אמר לו המלך, מכיר אתה אותי, אמר לו, לא, ואם כן האיך אתה בן ביתי? אמר לו איני p ביתך, אלא ן כטחתי בחסדך שאם אומר שמבני בית המלך אני, תרחם עלי, אמר להם המלך, הואיל ובי בטח, הניחו לו, כך אמר דוד ״אלהי בך בטחתי אל אבושה״ – כלומר הבטחון הוא סיבה מספיקה כדי להנצל בעת צרה.

**********
״ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם״ (יד, כב)

״ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם״ (יד, כט)

פסוקים אלו צריכים ביאור: א. מדוע התורה כופלת בשתי פסוקים שבני ישראל עברו בים? ב. מדוע בפסוק כ״ב כתוב ״בתוך הים ביבשה״ ובפסוק כ״ט כתוב ״ביבשה בתוך הים״, מה השינוי לשון? ג. מדוע בפסוק כ״ב כתוב ״ויבואו״ בני ישראל, ובפסוק כ״ט ובני ישראל ״הלכו"? ד. בפסוק כ״ט כתוב ״והמים להם חמה״ כתיב חסר ״חמה״ בלא ויו, ודרשו חז״ל מלשון חמה ורוגז, שהים נתמלא חמה על בנ״י ואמר הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז, א״כ למה בפסוק כ״ב כתוב ״חומה״ מלא?

אלא ביארו הגר״א זצ״ל וה״כלי יקר״: שבבני ישראל היו שתי כתות, כת אחת צדיקים ומאמינים בה׳ ובעלי בטחון, וכת זו נכנסו לים עוד בשעה שהיה על עומדו עד כי באו מים עד נפש, כדאיתא במדרש שנחשון בן עמינדב קפץ הראשון לים ואחריו כל שבט יהודה, ועוד כת היתה שלא היו כ״כ מאמינים, ולא נכנסו לים עד שראו בעיניהם שהים נהפך ליבשה. פסוק כ״ב מדבר על כת המאמינים שנכנסו לים בעודו ים לכן כתוב ״בתוך הים ביבשה״ קודם היה ים ואח״כ יבשה, ולכן כתוב ״ויבואו״ הם הראשונים שבאו לים, ובפסוק כ״ט מדבר על הכת שנכנסו לים רק לאחר שנהפך ליבשה לכן כתוב ״ביבשה בתוך הים״ – ביבשה שנמצא בים, ולכן כתוב עליהם ״הלכו״, שהלכו אחרי הכת הראשונה.

ומיושב גם מדוע בפסוק כב' כתוב ״חומה״ ובפסוק כ״ט ״חמה״ שאמרו חז״ל כשהים אמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז, השיב הקב״ה זכות האמונה והבטחון כדאי להם. לכן על הכת הא׳ שהיו מאמינים לא נתמלא הים חמה מפני שהיה להם זכויות, אבל לכת שלא היו מאמינים כ״כ, הים נתמלא עליהם חמה, כיון להם את זכות האמונה א״כ מה נשתנו אלו מאלו. והחיד״א זצ״ל וה״כלי יקר״ מיישבים באופן נוסף: עפ״י מה שאמרו חז״ל, בני ישראל בכניסתם לים היו צדיקים גמורים ואמרו אז את השירה, אמנם כאשר הגיעו אל שפתו השני של הים וראו את המצריים נכנסים בתוך הים היו ממרים עם ה׳ שנא׳ ״וימרו על ים סוף״ ואמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר.

לפי זה מיושב שבפסוק כב' מדבר בתחילת כניסתם לים לכן כתוב ״ויבואו״ בני ישראל, וכיון שהיו אז מאמינים לא נתמלא עליהם הים בחמה מה נשתנו אלו מאלו, שזכות האמונה והבטחון כדאי להם.אולם פסוק כ״ט מדבר על זמן שהיו כבר כולם בתוך הים ובני ישראל ״הלכו״ בו, והיו אז ממרים עם ה׳ לכן כתיב ״חמה״ שהים נתמלא עליהם רוגז.

*******
כידוע מנהג ישראל ביום טו בשבט, לאכול פרות. לעומת זאת בחג השבועות, שבו אנו נדונים על הפרות, המנהג שמקשטים את בית הכנסת בענפי אילנות.

נשאלת השאלה, לכאורה המנהג היה צריך להיות הפוך: בשבועות שנדונים על הפרות יאכלו מפרות האילן, ובטו' בשבט שהוא ראש השנה לאילנות יקשטו את הבית בענפי אילנות!

וביארו את הענין בדרך רמז, שהאילנות הם כנגד- ההורים, והפירות – כנגד הילדים.

בטו' בשבט דנים את ה"אילנות", הינו ההורים, ואז – הגם שלהורים עצמם אין זכויות משלהם, אבל בזכות שהם מחנכים ומשקיעים ב"פירות" – בילדיהם, זוכים הם לרוב טובה וברכה. אבל בשבועות דנים על ה"פירות" – את הילדים עצמם, והם, כסיוע מביאים את ה"אילנות", זוהי זכות אבות שבידם, "שזכות אבותם מסייעתם"