פרקליט המדינה, שי ניצן, פרסם הנחיה חדשה שנועדה להתוות את מדיניות ההעמדה לדין והענישה במקרים בהם הורים גרמו ברשלנות למות ילדיהם או לפגיעה קשה בהם. הנחיה 2.26 "מדיניות העמדה לדין וענישה במקרי גרימת מוות ופגיעה קשה של בני משפחתם או בגין פגיעה קשה ברשלנות בבני משפחתם", עוסקת בשלושה סוגים מרכזיים של גרימת מוות ברשלנות ע"י הורים: תאונת דרכים (הנטייה להעמיד לדין), שכחת ילד ברכב (הנטייה שלא להעמיד לדין) וטביעה (תלוי במידת רשלנות ההורה), אך היא חלה, בהתאמה ובשינויים המתחייבים, גם על קרובי משפחה אחרים שרשלנותם הביאה למוות או לפגיעה חמורה בקרובי משפחתם.

שאלת העמדתם לדין של הורים בגין גרימת מותם ברשלנות של ילדיהם או פגיעה קשה בהם מציבה בפני התביעה את אחת הדילמות הקשות המובאות להכרעתה. מצד אחד, אובדן חיי אדם בשל התנהגות רשלנית של מי שנושא חובה מוגברת כלפי מי שחייו קופחו, וקיומו של צורך לבסס ולהטמיע נורמות התנהגותיות ראויות, מקימים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין. מנגד, מדובר ברשלנות שתוצאותיה טרגיות עבור ההורה כנפגע ישיר מהתנהגותו והשפעותיה: תחושת האובדן, ייסורי מצפון ולעיתים אף בושה ילוו את ההורה בשארית חייו. במקרים רבים, מות הילד מביא לשבר אישי, משפחתי, תעסוקתי ונפשי. כל אלו משליכים על מדיניות ההעמדה לדין, כמפורט בהנחיה.

ההנחיה מדגישה את הכלל שלפיו מדיניות התביעה היא שערך קדושת החיים מקים אינטרס ציבורי מובהק בהעמדה לדין של מי שהביא לאובדן חיים ברשלנות. ואולם, בשל ייחודם של המקרים בהם עוסקת ההנחיה, תובע השוקל העמדה לדין של הורה בגין גרימת מות ילדו ברשלנות, ייתן משקל במסגרת שיקולי "העניין לציבור" שבהעמדה לדין גם לתוצאות הקשות של האירוע על ההורה.

ההנחיה מתייחסת לשלושה סוגי מקרים שונים של גרימת מוות ברשלנות, שמהם ניתן להקיש גם למקרים דומים אחרים:

גרימת מוות ברשלנות ע"י הורה בתאונת דרכים – ההנחיה קובעת כי ככלל, קיים אינטרס ציבורי מובהק במדיניות אכיפה מחמירה ובהעמדה לדין. לכן, במקרים בהם ילד נהרג או נפגע קשה בתאונת דרכים בשל רשלנות ההורה, ייטה התובע להעדיף את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, הן בשל האינטרס הציבורי שבמאבק בתאונות הדרכים והן בשל החשש להישנות עבירה של נהיגה פרועה ו/או רשלנית. במקרים אלו אף יש להביא לשלילת רישיון הנהיגה למספר שנים או לצמיתות, וככלל לא ניתן לעשות זאת בלא להגיש כתב אישום.

לפי ההנחיה, הימנעות מהגשת כתב אישום במקרים אלו תיעשה כחריג, ובהתקיים אחת הנסיבות הבאות (רשימה לא ממצה): גם ההורה הרשלן נפגע קשות בתאונה – פיזית או נפשית; דרגת הרשלנות שלו היתה נמוכה יחסית; גילו, מצב בריאותו או מאפיינים אחרים ייחודיים של ההורה.

הותרת ילד ברכב ללא השגחה – הותרת ילד ברכב המביאה למותו, עשויה לגבש עבירה של גרם מוות ברשלנות ולעיתים אף הריגה. ההנחיה מציינת כי יהיו הנסיבות שגרמו להיסח הדעת אשר יהיו, הרי שלא יהיה בהם הצדק או הסבר מניח את הדעת לתוצאה הגורלית שקיפדה את חייו של הילד. עם זאת, נקבע כי במרבית המקרים, ובהיעדר תשתית ראייתית סותרת, מדובר באירוע טרגי שמקורו בהיסח דעת או חוסר שימת לב מצד ההורה. בהתאם לכך, נקבע בהנחיה כי ככלל לא יועמד ההורה לדין, למעט במקרה של רשלנות ברף גבוה, כדוגמת הותרת הילד ברכב תוך מודעות להותרתו המסכנת חייו ומתוך כוונה להשאירו שם לזמן קצר ושכחתו לאחר מכן, שאז תישקל העמדה לדין לפי מכלול הנסיבות.

טביעה – יש להבחין בין סיטואציות שונות. בנסיבות בהן הטביעה אירעה כתוצאה מהיסח דעת רגעי המבסס רשלנות ברמה נמוכה, יינתן משקל משמעותי להשלכות הקשות של מות הילד או לפגיעה הקשה בו על ההורה והתביעה תימנע ככלל מהעמדתו לדין. מנגד, בנסיבות שבהן הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנות ברף גבוה, כדוגמת כניסה מודעת של ההורה למצב דברים מסוכן כרחצה בחוף ים אסור לרחצה, הותרת ילד קטן בסביבת בריכת שחיה (או מקווה מים אחר), הותרת תינוק באמבטיה ללא השגחה וללא התקן מיוחד ועוד, ישקול התובע העמדת ההורה לדין, לפי מכלול הנסיבות.

ההנחיה מונה רשימת פרמטרים (שאינה ממצה) לצורך זיהוי מידת הרשלנות, ובכללם מקום הרחצה, שעת הרחצה, גילם של הקטינים, הכשרתם בשחייה, האם צוידו בעזרי בטיחות, משך זמן הפקרתם ועוד. ההנחיה קובעת עוד שכאשר הטביעה אירעה בבריכה פרטית יש לבחון את מידת השליטה של ההורה על תנאי הבטיחות במקום והתאמת השגחתו לתנאים אלו. ככל שמדובר בבריכה המצויה בבעלות ובשליטת ההורה, יינתן משקל לאמצעי הבטיחות והמניעה מפני טביעה שהותקנו במקום.

בכל הנוגע לשיקולי הענישה, נקבע בהנחיה כי במקרה שבו הורשע הורה בגרימת מוות או בפגיעה קשה ברשלנות בילדו, ייתן התובע משקל של ממש לנסיבות הייחודיות הנובעות מאירוע טראגי זה, והנטייה תהיה שלא לבקש עונש מאסר ממש או בעבודות שירות של ההורה, אלא אם נתקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת רשלנות ברמה גבוהה במיוחד.

ההנחיה החדשה הינה חלק מעבודת מטה נרחבת עליה הורה פרקליט המדינה שי ניצן שמטרתה לעדכן ולהפיץ הנחיות פרקליט מדינה על מנת להגביר את הוודאות, האחידות והשקיפות של מדיניות התביעה הכללית בנושאים שונים. ההנחיה נכתבה על פי הנחיית פרקליט המדינה, ע"י המשנה לפרקליט המדינה לשעבר, אלי אברבנאל, ד"ר דותן רוסו ועו"ד משה מרציאנו מפרקליטות המדינה.