מעבר לאתר המותאם

הרס מוחלט או ארמון של חול? • דברים שרואים משם

חיים ולדר 3 Comment on הרס מוחלט או ארמון של חול? • דברים שרואים משם

מרן הגראי"ל שטינמן אמר לי פעם (וראיתי שזה גם הודפס בספר, שאמר לאחרים) "אנשים שנשברים מצרות, זה בגלל שהם בטוחים שאלה לא יגמרו אף פעם, בעוד האמת היא שלכל צרה יש זמן תפוגה. ולפום צערא אגרה"

חיים ולדר
חיים ולדר
מלבד המסר הגדול לכל משפחה שזוכה, כן כיום אני יכול לומר את זה בפה מלא, זוכה, בילד או ילדה מיוחדים, ניתן להשאיל את המסר לכל צרה וקושי בחיינו

1.
אברהם בן אברהם, או בשמו היותר ידוע "הגרף פוטוצקי" נולד בתקופתו של הגאון מוילנא בליטא, שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, כוולנטין פוטוצקי, בן למשפחת פוטוצקי – משפחת אצולה פולנית עשירה ובעלת השפעה. בעת לימודיו באוניברסיטה בפריז, פקד בית מרזח שהיה בבעלות יהודי זקן שהיה מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ודרכו התוודע ליהדות ולערכיה הרוחניים וחש צורך להתחבר אליה. למרות האיסור בחוק הפולני על המרת דת מנצרות ליהדות, שהעונש על הפרתו באותו הזמן היה מוות, התגייר פוטוצקי, ומאז נקרא כמקובל לגבי גרי צדק "אברהם בן אברהם".

הגרף פוטוצקי האב, שוכנע שבנו מת, ולכן לא חיפש אחריו. לאחר גיורו באמסטרדם, עבר לווילנה, ולאחר מכן עבר להתגורר בעיירה לידא הסמוכה, על מנת להימנע ככל האפשר מעיניים בוחנות שיזהו אותו בזהותו הקודמת. כעבור פרק זמן הגיעה השמועה על גיורו למשפחתו, והיא מצידה הפעילה את קשריה ופתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות.

עקב הלשנה של יהודי בעיירה שהסתכסך עמו, נתפס אברהם, נחקר ועונה קשות. הוא הודה מיד כי הינו גר, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד המובטח לו אם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים לפני עלייתו למוקד ניסו הכמרים לשכנעו ללא הצלחה עד אשר בזעקת "שמע ישראל" קפץ לאש הבוערת.
מסופר, כי הגאון מווילנא הציע לו להצילו על ידי שמות קדושים, אך הוא סירב מתוך רצון לקדש שם שמיים.

2.
לפני מותו ניסו אנשים רבי השפעה בעולם הנוצרי לשכנע אותו לחזור בו, ולאחר שנואשו, הגיעו אליו שניים מראשיהם שהיו ידידי ילדות שלו ואמרו לו "אנחנו חוששים שכשתעלה למעלה אתה תנקום בנו על מה שעשינו לך".

הגרף פוטוצקי הי"ד חייך ואמר להם: "אני רוצה להזכיר לכם משהו שבוודאי שכחתם.

"כשהיינו ילדים אני בניתי בחצר הטירה שלנו ארמון עשוי חול.

במשך חודשיים, פיסלתי בחול, בניתי מגדלים וחומות ופערתי חלונות, הצלחתי להגיע למבנה מרשים ביותר, התגאיתי בו מאד והראיתי אותו לכולם בעוד אני ממשיך לבנות צריחים ואגפים חדשים.

ויום אחד אתם באתם, שניכם, ופשוט בעטתם במבנה עליו עמלתי חודשיים ובתוך מספר שניות, הוא הפך לערימה מכוערת של חול.

אני מיררתי בבכי ורצתי לאבא שלי, הרוזן פוטוצקי, וסיפרתי לו מה קרה.

הוא השתתף בצערי וניסה לנחם אותי אבל אני שאלתי אותו "אבא, מתי אתה הורג אותם?"

אבא שלי הסתכל עלי וכשהבין שאני רציני הוא החל לצחוק "נו באמת, אתה לא מצפנה שאהרוג את החברים שלך בגלל ארמון של חול" והלך.

ואני נותרתי כועס, והבטחתי לעצמי שכשאגדל ואבי ימות, אני ארש את מקומו והדבר הראשון שאעשה זה להרוג את שניכם…

3.
"עברו כמה שנים, גדלתי והתבגרתי, ועוד לפני שהפכתי ליהודי, הבנתי כמה טיפשי היה הכעס שלי, וכמה טיפשי היה מצידי לחשוב על כזה עונש חמור למעשה שאז ראיתי בו פשע בל יכופר".

וכאן פנה הגרף פוטוצקי לחבריו ואמר: "כיהודי מאמין אני יודע שמעפר באתי ואל עפר אשוב, וכל חיינו בעולם הזה הם כאבק חולף, כמסדרון לפני הטרקלין. אז גם אם כעת יש בי כעס עליכם ועל רשעותכם, אני יודע שכשאבוא למעלה אראה את הכל אחרת, אבין שכמו שהרסתם את ארמון החול שלי, כך הרסתם את ה"עפר ואפר" שהייתי כבן אנוש. אני בטוח שאתבייש בכלל להזכיר את זה, עוד יותר מכפי שאני מתבייש להזכיר את ארמון החול חסר החשיבות שהרסתם אז".

4.

את הסיפור הזה סיפר לי החברותא שלי הרב אהרן גודמן שליט"א, ומיד כשסיים לספר, ידעתי שהסיפור היפה הזה, יכול לשמש כאמירה חזקה עבור ילדים שאני נפגש עימם, הסובלים מבעיות חברתיות או מצוקות כאלה ואחרות, ורואים במצוקות אלה את חזות כל עולמם.

האמת שזהו עניין של חינוך. ככל שילד מפונק יותר, הוא יישבר מדברים פעוטים יותר וגם יתקשה להתגבר על קשיים ומכשולים. ככל שילד יתרגל להתמודד כך הוא ישרוד קשיים שימתינו לו בהמשך הדרך.

ילדים מביטים אל הוריהם. למשל: ילד שהוריו ישמיעו זעקות בראותם מקק, יפתח חרדה ממקקים, לעומת זאת ילד שהוריו יתייחסו למקק בשלוות נפש, יפתח גם הוא עמידות מקקים.

כך הדבר בהתמודדות עם כל משבר כלכלי או בריאותי: ילד שרואה את הוריו נשברים מול בעיותיהם ודאגותיהם, יהיה גם הוא פגיע ושביר לקשייו ובעיותיו הוא.

5.
את הסעיף הזה אני כותב בקושי מסוים, מפני שהוא אישי מדי. אך החשיבות שיש בו, גוברת על הכל, מה עוד שהדברים אינם בגדר סוד.
לפני שבע וחצי שנים, התבשרנו כי תיוולד לנו ילדה עם תסמונת דאון.

אודה ולא אבוש, פחדנו, ראינו מול עיננו את הרע ביותר. היתה לנו משפחה חמה ומאושרת וכעת הרגשנו שהכל יכול להתמוטט, שלא נוכל לשרוד את המכה הזו, שהילדים שלנו יתביישו, שאנשים ירחמו עלינו, שלא ירצו להשתדך איתנו. לא סיפרנו לאיש, שמרנו את הצרה הזו בתוך ליבנו, וחיכינו בחרדה לרגע שלא נוכל עוד להשאיר זאת אצלנו.

וכשזה קרה, קיבלנו כוח, ושיתפנו את ילדינו מהגדול לקטן, תוך שאנו מבקשים מכל ילד לבוא איתנו ולספר לילד היותר קטן, אנחנו שיחקנו שזה בסדר גמור ושזו מחמאה שהקב"ה בחר בנו, חייכנו ועשינו קידוש גדול, אני לא יכול לומר שזה שיקף את תחושתנו האמיתית. סוף העולם, אך אפילו המילים הלא לגמרי אמיתיות הללו, נתנו לנו כוח.

אבל בתוך כמה ימים, גג חודש, לפתע הבנו שזה באמת לא נורא, כולם אהבו את רחלי הקטנה ואפילו התגאו בה, ומהר מאד, לא תאמינו, היא הפכה לאור של הבית, שהיה מואר גם לפני כן.

ככל שגדלה רחלי, היא החלה להפיץ את החום והלב הגדול שלה טונות של שמחה וצחוק והשתובבות והמון המון אהבה הדדית קיבלנו. כמה שפחדנו ככה קיבלנו פיצוי.

שבע השנים הללו, שחשבנו שתהיינה רעות היו שבע שנים טובות, במהלכן חיתנו ארבעה מילדינו עם משפחות מצוינות. ילדינו הקפידו להראות תמונות שלהם עם רחלי הקטנה כבר מהפגישה הראשונה או השניה. זו היתה החלטה שלהם. מעין גאוות יחידה. וראה זה פלא, אף משפחה לא סירבה לנו, ורחלי הקטנה היתה ונותרה גאוות המשפחה.

את הדברים רשמתי כסיפור בספרי "ילדים מספרים על עצמם 7" תחת השם "תיסמותק".

6.

קחו חמש דקות עם עצמכם, וספרו את סיפור חייכם, בודדו את סיפור קשייכם, את מה שחשתם אז, כשהדברים היו מול עיניכם וכיצד אתם מסתכלים על זה היום.

ברוב המקרים תגלו שדברים הסתדרו בסופו של דבר, ובכל מקרה, הצרות, לא הרגו אותנו או הרסו את חיינו כפי שפחדנו.

מה שראינו פעם כ"הרס מוחלט", מתברר היום כ"ארמון של חול", ומה שחשבנו שימוטט אותנו דווקא חישל וחיזק אותנו.

החוכמה לראות את הדברים בראי של תקופה, לא כחזות הכל. זה כמו ההבדל בין לשים כיסוי צמוד לעיניים לבין לנופף בשמחה, באותו כיסוי כדגל. זה אותו בד, אך מנקודת הסתכלות רחוקה יותר.

7.
מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א אמר לי פעם (וראיתי שזה גם הודפס בספר, שאמר לאחרים) "אנשים שנשברים מצרות, זה בגלל שהם בטוחים שאלה לא יגמרו אף פעם, בעוד האמת היא שלכל צרה יש זמן תפוגה. ולפום צערא אגרה".

פורסם ביתד נאמן



3 תגובות

מיין תגובות
  1. 3

    עדיין לא אושר? אין אומץ. אה

  2. 2

    נכנסתי למונית עם בני המוגבל, הנהג הסב את ראשו לאחור והפטיר ברחמים, איזה צרה יש לך…. ממש לא הסכמתי עם הערתו והשבתי לו לנהג המונית הרחמן, לי, יש ילד. אז אתה רוצה להגיד שלילד שלי יש צרה, אפשר לדבר על זה, בכל אופן לי יש ילד, לא צרה.
    תחשבו על הילד שאותו אתם מכנים צרה, נניח שהוא מבין את הכל, יש לכם מושג על הפגיעה בו בהתבטאות שכזו?

    אבא של ילד