רונן נהג את רכבו על הכביש המהיר. לידו ישבה אשתו, ומאחוריו, שלושת ילדיו. שום דבר לא הכין אותו להמשך המפחיד. פתאום חולפת בראשו מחשבה, "אולי אסיט את רכבי ואתרסק עם הרכב וכל משפחתי!". תחושת זוועה וחרדה עלתה בקרבו. הוא חש דחף לעשות זאת, וזה הפחיד והלחיץ אותו. "מה קורה לי? אני לא נורמלי? אני משתגע? איזו מחשבה ודחף מזוויעים! מה זה הדחף הזה?". הוא התחיל לחוש את הזיעה הקרה, והפחד שעולים בקרבו. הוא נלחץ יותר ויותר.

ואז עלתה בדעתו המחשבה הבאה: 'אני אעצום את עיניי לשנייה קלה, רק כדי להוכיח לעצמי, שאני מיד פוקח אותם, ועדיין שולט על מעשיי'. וכך עשה, הוא עצם את עיניו לשניה קלה, ולאט לאט, נרגע והמשיך. ומדובר בכביש מהיר…

כשפגשתי את רונן, הוא היה מאוד לחוץ. סיפור זה התווסף לרבים אחרים, שהחלו לצוץ אצלו לאחרונה. הוא לא הבין מה קורה לו. אבל רגע, לפני שנמשיך, חשוב להרגיע: אדם שיש לו דחפים לא מובנים, הסותרים את מצפונו, כמו זה, אין שום סבירות אמתית שיבצע את המעשה המפחיד. הוא אינו פסיכופט. מעצם זה שמצפונו מתנגד לזה, ומעולם לא עשה מעשה אנטי חברתי, ברור שעם הדחף הכי חזק, כנראה גם לעולם לא יעשה מעשה חמור כזה. כדי לבצע מעשה חמור כזה, לא מספיק לחוות דחף חזק, צריך גם לזלזל בחיי אדם, לא לחשוש מהתוצאות וכו'.

אז מה באמת קורה לו, ולרבים אחרים הסובלים מתופעות דומות?

מדובר ב'הפרעה טורדנית כפייתית' – OCD. כ 2.5% ויותר, מהאוכלוסייה (כ250 איש, מתוך 10000, לא מעט) סובלים מהפרעה זו. אני מניח שהרבה מופתעים מכך, בפרט הסובלים מזה, שחלק מהתחושה הקשה, היא המחשבה ש'אני לא נורמלי', אז זהו, אתה לא בודד בכלל…

הפרעה טורדנית כפייתית, הינה הפרעה, בה חווה האדם מחשבות מטרידות פולשניות, החוזרות על עצמן ללא יכולת שליטה. האדם החווה אותן, חש מצוקה רבה. לפעמים מחמת תוכנן המאיים – דחפים עם תחושת איבוד שליטה קרוב. או מחשבות אפילו סתמיות, שממלאות את המחשבה שוב ושוב, ללא יכולת שליטה, ובכך, מציקות ומטרידות. זה יכול להיות גם מחשבות מטרידות על אסון שאולי יתרחש, או חשש פתולוגי מטעויות, חשש סביב ניקיון וסדר, ועוד, כמו שיפורט.

המשותף לכל זה, הוא החוויה של האדם שמתרוצצת בראשו מחשבה מטרידה, ללא יכולת שליטה. זה יכול להימשך שעות ארוכות ביום.

זהו החלק הטורדני.

העסק מסתבך, כאשר, ברגע שהאדם חש במצוקה הנ"ל, במהלך הזמן, הוא מאמץ פעולה 'מרגיעה' כלשהי. זו יכולה להיות פעולה פיזית, או מחשבתית. כאשר האדם מזהה שפעולה זו 'מרגיעה' אותו, הוא חוזר עליה שוב ושוב, כדי להירגע.

הבעיה בהליך זה, שההרגעה היא זמנית. לאחר זמן מה, עולה שוב המחשבה הטורדנית, ושוב האדם מנסה להרגיע עצמו בפעולה המסוימת. כאשר מתמשך מצב זה, הפעולה / מחשבה המרגיעה, הופכת לכפייתית. בכך, מתוספת למחשבה הטורדנית, גם פעילות

כפייתית.

זה יכול להיראות כך:

משה יצא מביתו, הוא מיהר לעבודה. פתאום, הוא לא היה בטוח שנעל את הדלת היטב. הוא עלה חזרה את ארבעת הקומות, רק כדי לוודא שהדלת נעולה. כשראה שאכן הדלת נעולה, נחה דעתו. הבעיה צצה, כאשר הגיע לפתח הבניין, הוא שוב לא היה בטוח שבדק היטב את הדלת. 'אולי לא לחצתי את הידית מספיק חזק', חלפה המחשבה בראשו. שוב הוא עלה, בדק, ונרגע. אלא שבאמצע הנסיעה, הוא שוב לא היה בטוח שבדק טוב את הדלת. וכך, הוא חזר לבדוק. הפעם, הוא לחץ את הידית של הדלת שבע פעמים, חזק, כדי להיות בטוח שהדלת נעולה.

גם בסיפור זה מדובר באותה הפרעה, אלא שכאן ההפרעה אינה דחף, אלא אי ודאות, המלווה במעשים כפייתיים רבים, הגוזלים זמן רב, ומעיבים על איכות חייו של האדם ובני משפחתו.

אחת התחושות הקשות בהפרעה זו, היא אי היכולת לשלוט על המחשבה. כמה שהאדם מנסה להיפטר מהמחשבה, בכל דרך, כמו הדחקה, או הסחת דעת, המחשבה רק מתעצמת. יש לציין, שמחקרים מראים שרוב בני האדם חווים מדי פעם מחשבות פולשניות, אלא שאינם נתפסות בראשם. מה קורה אצל האובססיבי? מדוע אצלו המחשבות 'נתפסות'?

הסיבה לכך היא, כמו שנראה, מ'ניסוי הדוב הלבן', בו התבקשו אנשים שלא לחשוב על דוב לבן כלל במשך שתי דקות, ולאחר מכן, דווקא כן לחשוב במשך שתי דקות. כצפוי, רוב מוחלט, לא עמדו במשימה… מה שמלמד על חוסר היכולת שלנו לשלוט במחשבתנו באופן מוחלט.

דווקא כאשר יהיה חשוב לנו יותר לדחות מחשבה, וננסה יותר חזק לשלוט בה, המחשבה תתעצם… ככל שהאדם נלחץ יותר, כן יקשה עליו 'להיפטר' מהמחשבה.

נוסף על כך, ישנה סיבה פיזיולוגית טבעית: כאשר האדם חווה מצוקה מחמת המחשבה, הוא משדר למוח ש'ישנה סכנה', בעקבות כך, משתחרר בגוף חומר כימי הנקרא 'אפינפרין' – חומר הדומה בפעולתו לאדרנלין, השרירים נמתחים, קצב הלב והנשימה מתגברים, והמחשבות מתחילות לרוץ, זוהי תגובה המכינה את הגוף להתמודדות – ערנות. הצרה כאן, שנושא המחשבות הרצות בראש, היא 'הסכנה', שאלו הן המחשבות המטרידות… מה שמעצים את נוכחותן, ובכך, גורם לחרדה נוספת: "מדוע המחשבות לא זזות, ואף מתגברות?". מובן שהתהליך יגבר, וכך, האדם עלול להיות אסור בכבלי המחשבות במשך שעות!

לכן, בבסיס הטיפול בהפרעה זו, מונחת המטרה להשתדל כמה שיותר להשלים ולקבל את הופעת המחשבה המטרידה. לא להתווכח עימה ולא להיבהל מהגעתה. פשוט לקבל את החוויה הקשה. לקבל גם את חוסר הוודאות, את הדחף, וכל מה שעומד בבסיס המחשבה. ברגע שמשלימים עם המחשבה, היא כבר אינה אטרקטיבית, פחות מעניינת, ולא מתפתח דו שיח. הדבר אינו פשוט ואינו קל. זהו אתגר עצום המונח לפתחו של הסובל מההפרעה. כאשר אנו מבינים את המנגנונים המפעילים את ההפרעה, ביכולתנו לבנות אסטרטגיה להתמודדות עם ההפרעה.

ישנן כמה טכניקות המתבססות על הנחה זו. הטיפול בהפרעה זו, איננו קל, ומצריך על פי רוב, הדרכה של איש מקצוע מומחה עם היכרות וניסיון מוצלח מול ההפרעה הזו ספיציפית. יש לציין שעד שנות השישים של המאה הקודמת, ההפרעה היתה נחשבת כמעט חשוכת מרפא. עד שהתפתחה גישה טיפולית במסגרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT), שהלכה והשתכללה במהלך השנים. כיום, היעילות של טיפול זה בהפרעה, על פי מחקרים, עומד על כ % 75 – 80 ! במסגרת מצומצמת זו, נמליץ על דבר שעוזר הרבה פעמים, שעוזר הרבה פעמים.

יש להקדיש פעמיים ביום (אם אי אפשר, גם פעם ביום טוב), כ10 – 15 דקות, בהן האדם מציף בכוונה את המחשבה המטרידה. ופשוט לחשוב אותה. בזמן זה, יש להשתדל לקבלה, להקשיב לרגשות העולים, וחשוב, לא להתווכח עימה, לא לנהל דו שיח. פשוט רק להקשיב. מה שהולך לקרות, שאם לא מנהלים דו שיח עם המחשבה, באיזה שהוא שלב, היא מתחילה לשעמם, וכאן, חשוב להמשיך לחשוב אותה, למרות שזה כבר משעמם. לא להפסיק, עד שנגמרת הרבע שעה. כך יום אחרי יום, עד שהמחשבה כבר אינה מטרידה. אם ישנן כמה מחשבות מטרידות, יש לטפל בכל אחת בנפרד.

כמו כן, כאשר מגיעה המחשבה מחוץ לזמן זה, כדאי להגיב כך: להשלים עם הופעת המחשבה, כנ"ל. ולנסות לדחותה – לומר לה "הדברים שאת אומרת חשובים, אך כרגע אני עסוק, בעוד 5 דקות (או 2, 3, וכו', לפי היכולת), אשוב לדון בדברייך". וכך כשיגיע הזמן, אם אפשר לדחות שוב, זה רצוי. עד שנוכל לדחותה לאותן 15 דקות קבועות. חשוב העקביות בהנ"ל, למרות הקושי הרב.

בכל אופן, חשוב לומר, ההפרעה הזו, נראית לעיתים כבלתי פתירה, ומייצרת סבל בל יתואר. יחד עם זאת, לעולם אל תתייאשו! בעיניי ראיתי אנשים שהתמודדו, נלחמו והתגברו על הפרעה זו.

כן. גם אתם יכולים!

בהצלחה!