"רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"(כ-יא)

מספרים על רבי שבתי יודלביץ זצ"ל, המגיד הירושלמי, באחת ההפגנות פגש פעם אחת שוטר שאינו שומר תורה ומצוות, בן גילו, והתפתחה ביניהם שיחה על מצב הדור. פתח השוטר ואמר: "יודע אתה, לא חלמנו שתהיה כזו הדרדרות. חשבנו, נקים מדינה חופשית, שלא ישמרו בה שבת, לא יניחו תפלין. אבל עד כדי כך?! מי חלם שתהיה כזו אלימות, מי חלם שאנשים יהיו כה מושחתים!" חייך לעומתו ר' שבתי יודלביץ ואמר לו בוא ואמשיל לך משל. לא מזמן הזדמנתי להיות בקרבת בניין 'הכל בו שלום' בתל אביב (בזמנו, זה היה הבניין הגבוה ביותר בארץ), והנה להפתעתי, רואה אני יהודי עומד על המרפסת בקומה השלושים, מוציא רגל אחת החוצה, ועוד רגל… צעקתי לעברו: "הלו, מה אתה עושה?" אמר לי: "אני קופץ למטה".אמרתי לו: "השתגעת? הרי בקפיצה כזו מגבה שלשים קומות, אפילו עם שפכטל לא יצליחו 'לגרד' אותך מהמדרכה"… והלה עונה בניחותא: "אל תדאג, אני קופץ רק קומה אחת או שתיים ואז אני יעצר"…האם יתכן כדבר הזה – לקפץ 'רק' שתי קומות ואז להחליט שהנפילה נעצרת?!

ומה אתה חושב, ידידי השוטר, שההידרדרות תיעצר באיזה מקום? שאת הצד הימני של לוחות הברית – הציוויים שבין אדם למקום – לא יקימו, ואלו את הצד השמאלי – הציוויים שבין אדם לחברו – כן? דע לך שהדבר לא יתכן. "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". אם הם עושים להם עגל מסכה הרי בהכרח גם "ויקומו לצחק", היו שם גם עוונות חמורים של גלוי עריות ושפיכות דמים. לא שיך האחד בלי השני. אין כזה דבר שאדם יעבר רק על מצוות שבין אדם למקום. בסוף הוא ידרדר גם בענינים שבין אדם לחברו. "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני".

כעין זה כתב החתם סופר על הפסוק, "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" (ויקרא ה-כא): פסוק זה רומז לאלה הטוענים, שאמנם אין הם מקימים מצוות אבל מקפידים על 'בין אדם לחברו', "אני דתי בלב" אני שומר חוק ואיני מזיק לזולתי לצערנו ודאי שלבסוף יגיעו למצב של "וכחש בעמיתו". טעות היא לחשב שכביכול ניתן לשמור רק על חלק המצוות שבין אדם לחברו, כי מי שאינו ירא שמים, סופו שיתדרדר גם בקיום המצוות שבין אדם לחברו, אין דבר כזה אני דתי בלב.

***********************

"וישמע אלוקים את קול הנער"*(כא, יז)-
רש"י כותב "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל". לכאורה הדברים סותרים לדברי הגמ' במסכת ברכות דף ה ע"ב, שם נאמר להיפך, ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" כאשר ר' חייא חלה, הקים אותו ר' יוחנן ממחלתו בתפילתו, ואילו כשהוא עצמו חלה, הוא לא עשה כך. על כך הגמ' שם שואלת, למה לא התפלל על עצמו, משיבה הגמ', "שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", דהיינו, שתפילת אחרים על אדם מועילה יותר מאשר תפילתו שלו על עצמו. וזה נגד פירוש רש"י בפרשתנו, שתפילת החולה על עצמו מתקבלת יותר.

"החזקוני", ועוד מתרצים שבדרך כלל קשה יותר לחולה לכוון, מחמת חוליו, ולכן תפילת אחרים בדרך כלל מתקבלת יותר. אך אם החולה מתגבר על כך ומכוון בתפילתו, תפילתו מתקבלת יותר.

ויש שמתרצים ששם בגמ' בברכות, לא מדובר בתפילה רגילה, אלא בהפעלת הכוח המיוחד המסור לצדיקים לשנות את מה שגזר הקב"ה על אדם, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". על כך נאמר, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", היינו, שכוח זה יכול להיות מופעל רק כשמדובר בביטול גזירות שנגזרו על אחרים. לעומת זאת, בתפילה רגילה (כמו אצל ישמעאל), תפילת החולה עצמו נשמעת יותר מתפילת אחרים.

ויש מתרצים מובא בשם "החתם סופר": שיש להבחין בין בני ישראל לבני נוח. אצל בני ישראל הכלל הוא "כל ישראל ערבים זה לזה", ולכן תפילת אחרים מועילה יותר, כי יש בה את כוח הערבות ההדדית, ומאידך גיסא אין בה את החסרונות של תפילת החולה (שקשה לו לכוון, וכן מידת הדין מתוחה נגדו). לעומת זאת אצל בני נח, שלא נאמר בהם היסוד "ערבים זה לזה", אזי תפילת אחרים על החולה מועילה פחות ממה שמועילה תפילת החולה על עצמו.

וראיתי עוד חילוק יפה, כי לרוב בני האדם ה' שולח מחלה כדי שיתעוררו וישובו בתשובה, ואז באמת תפילת עצמו מתקבלת יותר שהרי בכך מתקיימת התכלית שבשבילה נשלח החולי, שכאשר הוא מתפלל הוא מתקרב לבורא עולם.

אבל כאשר מדובר בצדיק גמור כמו ר' חנינא שאצלו החולי הוא יסורין של אהבה, אז בייסורים של אהבה כבר נאמר במסכת ברכות שאין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים, והביאור הוא שייסורים של אהבה נגרמים משמים, ולא ע"י האדם עצמו בגלל חטאיו, ולכן ר' חנינא נחשב חבוש ע"י אחרים ואין חבוש מתיר עצמו, ולכן צריך שיבואו אחרים ויתירו אותו ע"י תפילתם, ובפרט שייסורים של אהבה הבאים על צדיקים לרוב באים לצורך הדור לכפר עליהם, ואם הם מתפללים ומתחזקים הרי שבזה מגיעים לתכלית וכבר אין צורך בייסורים, ולכן תפילתם מועילה יותר מתפילת החולה.