המידגם שלנו היה קטן. עשינו את העבודה בשיטה הישנה והפשוטה: לכתת את רגלינו ברחובות. לדבר עם אנשים. לחוש את העם. לדבר עם השוער ועם המוכר בחנות. עם הבחור בבר ועם המלצרית במסעדה, עם פועל הניקיון ועם נהג המשאית. עם אמריקנים פשוטים, קשי־יום. למי תצביעו, שאלנו, והם אמרו, כמעט כולם, לבנים ושחורים והיספאנים: טראמפ.

וזה היה כאשר בעיתונים האמריקניים הופיעו מדי יום סקרים, שקבעו חד־משמעית ,שדונלד טראמפ יפסיד. בוודאות. וסיפורים על שלדים שהוצאו מהארון שלו. וביקורת, ובוז, ודאחקות. והתבטאויות על נשים, והשמצות.

והפער הזה, בין דיבורי הגבוהה גבוהה בתקשורת לבין הדברים הפשוטים של האנשים הפשוטים, היה האינדיקציה האחת שמשהו ענק קורה פה. שמתחת לפני השטח, מתחת לרגליהם של הסוקרים והפרשנים והמומחים והתקשורת בכללותה, מבעבעת תנועת־מאגמה עצומה. והיא הגיחה על פני השטח בעיתוי החשוב האחד והמכריע – ביום הבחירות.

ו'

הם טעו, והיטעו. בכוונת־מכוון, לא בתום לב. בצניעות המתבקשת נאמר שאנחנו ב"ישראל היום" לא טעינו. כי דיברנו עם האנשים בגובה העיניים, וגם הבנו את הסיפור. והאחרים – לא.

כבר למעלה משנה שהסיפור הגדול ביותר בעולם מתחולל לנגד עינינו. הסיפור על אמריקה הנאבקת על נפשה ועל זהותה ועל ערכיה ועל תפקידה בעולם. הסיפור על בחירות גורליות, שבסופן ייכנס מישהו לבית הלבן – ומה שיעשה או לא יעשה שם, ישפיע על עולם ומלואו.

ועד אתמול לפנות בוקר לפי שעוננו, כולם היו בטוחים שתהיה זו הילארי קלינטון. ושיכנעו את עצמם ב"חשיבת היחד" המפורסמת, בלי לתת לעובדות הפשוטות לחדור אל הבועה שבה ישבו. סביר להניח שיטעו, שוב, בהזדמנות הראשונה.

16 מועמדים התחרו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. היו שם אנשים ידועים, חלקם פוליטיקאים ותיקים ומוערכים, חלקם פנים חדשות. דונלד טראמפ לא נחשב מועמד בעל סיכוי; ראו בו קוריוז.

לא אנחנו. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", מכסה סיפורים כבר 30 שנה. חושיו העיתונאיים רגישים וחדים, וניסיונו רב משל רוב האחרים בתחומו. פגישתו הראשונה עם טראמפ היתה כאשר האיש לא נחשב מועמד ריאלי. הוא התרשם. מאוחר יותר נפגשנו שנינו עימו. מקרוב, דונלד טראמפ הוא איש מרשים. בעל כריזמה. חד־מחשבה. חד־לשון. לעתים, יותר מדי. רחוק מהדימוי שנתפר לו מהרגע הראשון. נכון, הוא תרם במו־פיו לדימוי הזה. אבל הוא גם נגע בנקודות הכי רגישות לאמריקנים: הכבוד, הדגל, המשפחה, העבודה, הפטריוטיות.

שמונה שנים ניסה הנשיא אובאמה לשנות את אמריקה. בעיניים פקוחות, הוא היה נחוש לפורר את ערכי ה"אמריקנה", אותם ערכים שליוו את האומה מאז כינונה, ערכים ששיקפו את רעיונות האבות המייסדים, ועוצבו בימי הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון (1829-1837). כהונתו מסתיימת באווירה של פיצול וקיטוב, ספקנות באשר לתפקידה של אמריקה בעולם, וליכולתו של האזרח הפשוט, כחול־הצווארון, להתקיים בכבוד.

טראמפ הביא עימו את ההבטחה לשינוי, אבל במשמעות אחרת: חזרה לימים של האמריקנה. חזרה לכבוד העצמי. אובאמה פרם את התפרים – טראמפ הבטיח לאחות אותם, והזהיר כי הילארי קלינטון היא המשך ישיר לשמונה שנות אובאמה, המשך להידרדרות. הוא הבטיח להחזיר את אמריקה לימי גדולתה.

וזה עבד. והאינדיקציות היו שם, אצל האזרחים הפשוטים. אבל התקשורת האמריקנית העדיפה להתעלם מהסימנים, להשלות עצמה, לרמות את המצביעים, לנסות ליצור מציאות במו־ידיה.

וזה לא עבד שם, וזה לא עבד כאן.

ב"ישראל היום" העלינו, אולי לראשונה, את ההשוואה בין טראמפ לבין הנשיא אנדרו ג'קסון. המימסד הפוליטי והכלכלי נלחם אז נגד ג'קסון, איש־העם. באחד העימותים מול הבנקים החזקים, ניסה שליח של סוחרים לשכנע את הנשיא לוותר לבנקים "בשם העם". אבל אדוני, השיב לו הנשיא, "העם – איתי".

וחלק ניכר מהעם היה כל הזמן עם טראמפ, רק שהעלימו את זה מידיעת הציבור. שם, וגם כאן.

כ־95 אחוזים מהתקשורת האמריקנית התגייסו נגד טראמפ. לא רק בפרשנויות, אלא גם בדיווחים. לא רק בסקרים, אלא גם בהטפות מוסר. כל מה שהועלה נגדו – הפך לרעידת אדמה בתקשורת. כל מה שהועלה נגד יריבתו – הובא בקטן, בצינעה.

נשמע מוכר?

ודאי שמוכר. זה בדיוק מה שהיה אצלנו, בהתנהגות התקשורת כלפי בנימין נתניהו בבחירות האחרונות. ובכלל, גם קודם, מאז 1996. באמריקה "איתרגו" את הילארי קלינטון; בישראל איתרגו, ומאתרגים, כל מי שהתמודד, או יתמודד, מול נתניהו.

אתמול כבר הודו באמריקה שניו יורק היא "בועה". זה מה שאמרו על תל אביב, אחרי הבחירות האחרונות אצלנו. די היה לראות אתמול את פרצופיהם של המגישים ברוב רשתות הטלוויזיה האמריקניות, כדי להבין עד כמה התקשורת שם חטפה מכה אל מול התוצאות. אבל כך גם על פניהם של רוב המגישים והפרשנים ברשתות הטלוויזיה הישראליות: ככל שטראמפ הצטייר כמנצח, כך הצטיירו הם כמפסידים. פרצופי תשעה באב, זה מה שראינו בישראל אחרי הבחירות האחרונות, וזה מה שראינו בישראל גם אתמול, אחרי הבחירות בארה"ב. וראו גם מה שפורסם, חודשים ארוכים, בעיתונים אחרים כאן. בכירי הפרשנים, לכאורה. והם טעו, והיטעו, ובגדול.
האמת היא, שחוסר היכולת למדוד את תחושות הבטן של העם – של כל עם – הולך ומתגלה כבעיה משותפת בעולם כולו. הסקרים טעו בבחירות וב"ברקזיט" בבריטניה, ובבחירות ובמשאלי העם ביוון. במישאל העם בקולומביה, ואפילו בבחירות באיסלנד הזעירה, לפני כעשרה ימים.

למועד הזה, אמורה היתה התקשורת בארה"ב לדעת, כי על סקרים אי־אפשר לסמוך. כך אמורה היתה ללמוד גם התקשורת הישראלית, זה מכבר.

איני משוכנע מה יקרה בארה"ב בתחום הזה. ראיתי כבר כמה וכמה מאמרי חרטה. אבל בתחום התקשורת, בדרך־כלל מעדיפים לדרוש מהאחר להסיק מסקנות, רק לא מעצמם. בארץ די ברור שהתקשורת מסרבת להפנים את טעויותיה. אותם פרשנים שטעו אתמול חוזרים לפרשן היום, כאילו לא קרה כלום.

מי שלא הצליחו לחוש את לב העם של עצמם, בישראל – איך הם יכולים היו לחוש את מה שקורה בעם אחר, האמריקני, מעבר לים?

האמת, הם לא הצליחו. "ישראל היום" כן הצליח.

כדאי שיעשו חשבון־נפש. את זה, הם חייבים לקוראים, לצופים, למאזינים – ולעצמם.