"ואברכה מברכיך ומקללך אאור" (יב, ג)
יש שאלה ידועה מדוע נאמר "מברכיך" בלשון רבים ו"מקללך" בלשון יחיד ("מקלליך" לשון רבים ו"מקללך" לששון יחיד)?

ישנם כמה תירוצים
ה"כתב סופר" מיישב כך: כי לשון הרבים במילה "מברכיך" באה ללמד, שלא רק המברך הראשון יזכה להתברך מהקב"ה בזכות ברכתו לאברהם, אלא גם אחרים שמברכים רק לאחר שכבר ראו שהמברך הראשון זכה להתברך, גם הם יזכו לברכה (ובקללה נאמר לשון יחיד, כי שם לא שייך לומר כאמור).

הרלב"ג, מיישב, לפי שאוהביו של אברהם היו רבים, ושונאיו מועטים. וגם הכלי יקר מתרץ באותו אופן, "הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחבריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם".

יש שמיישבים את השאלה על פי התרגום יונתן. בתרגומו ל"ואברכך מברכיך ומקללך אאור", כותב התרגום יונתן, "ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו ומברכין ית בנך, ובלעם דמלטט יתהון אילוט, ויקטלוניה לפתגם דחרב" (והביאור בלשוננו: אברך את הכהנים המברכים את ישראל, ואקלל את בלעם המקלל את ישראל); ולפי זה, מבואר היטב מדוע "מברכיך" בלשון רבים ו"מקללך" בלשון יחיד, שהרי "מברכיך" מתייחס לכלל הכהנים, ו"מקללך" מתייחס לבלעם.

ובעל הטורים כותב: "ואברכך מברכיך- בגימטריא "כהנים המברכים בניך".על כן מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד. ומקללך אאור- בגימטריא "זה בלעם הבא לקלל בניך".

"המול לכם כל זכר" (יז, י)
ידועה ומפורסמת השאלה, הרי אברהם קיים את כל התורה לפני שנצטווה (כמבואר בסוף מס' קידושין, דף פב,), ומדוע לא קיים גם את מצוות המילה קודם שציווהו הקב"ה?

"השפתי חכמים" בתחילת פרשת וירא, מפרש: שהואיל ומצוות מילה לא ניתן לקיים יותר מפעם אחת, נמצא שאם יקיים אותה לפני הציווי, כבר לא יוכל לקיים אותה לאחר הציווי, וכך יפסיד את המעלה המיוחדת של קיום מצווה על פי ציווי (בקיום מצווה על פי ציווי יש מעלה גדולה יותר, כמאמר חז"ל הידוע במס' קידושין דף לא ע"א ועוד, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"). לכן לא רצה אברהם למול כל עוד לא היה מצווה.

בשו"ת שרידי אש, חלק ב סימן נג כותב שהתשובה פשוטה יותר: כל עניינה של המילה היא עדות על הברית שבין אברהם לבין הקב"ה, ולכן, כל עוד לא כרת הקב"ה ברית עם אברהם, מה הטעם בעשיית המילה? [ומעין זו כותב הכתב סופר: "מצוות מילה, חותָם המלך יתברך שמו בו, חתם אהבתו לנו כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ולא יאות שאברהם יקח גדולה לעצמו להראות שהוא עבד מלך עליון". וכותב "השרידי אש", שהוא הדין גם במצוות מצה ומצוות מרור, שכיוון שמצוות אלה הן מעצם מהותן אות וזכר לעבדות מצרים ויציאת מצרים וכו', אין כל טעם לקיים אותן לפני יציאת מצרים. ולכן, על אף שנאמר בחז"ל שאברהם קיים את "כל התורה כולה", בוודאי שאין הכוונה למצוות מסוג זה. ובעל כרחנו צריך לומר, שהלשון "קיים אברהם כל התורה כולה" אינו במשמע "כל" דווקא, שהרי א"א לומר, למשל, שקיים מצוות מחצית השקל או מחיית עמלק, וכדומה". (אולם הבית הלוי, על ספר שמות פרשת בא, חולק עליו וכותב שאברהם קיים גם מצוות כמצה ומרור- "וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו התורה כולה עד שלא ניתנה, ואם כן הוא, בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה ומרור אף על גב דאז היה קודם גלות מצרים". ומבאר שם שלמצוות אלה יש שורש פנימי שאינו תלוי ביציאת מצרים).

ועוד אפשר לתרץ, שמצוות מילה נקראת ברית, וברית היא תמיד כאשר שני הצדדים מסכימים לכך, ולכן צריך צווי מיוחד של הקב"ה שמסכים לברית, ובלי הצווי- לא שייך לעשות מצווה שנקראת ברית.

יש רשב"א שאומר שאת התורה כולה קיים אברהם רק אחרי שמל את עצמו,

ויש שמתרצים מכיון שלא היה מי שימול את אברהם (כי מבואר במסכת ע"ז דף כ"ז ע"א שעכו"ם פסול למילה משום דכתיב המול ימול (ודרשינן המל את עצמו ימול כדפירש"י) א"נ משום דכתיב "ואתה את בריתי תשמור" דאין כשר למילה אלא בן ברית דהיינו מי שנצטוה במילה) ורק אחרי שנצטווה מל את אליעזר, רק אז היה מישהו מהול שימול אותו. והוסיף הרמבן שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנותו ולא היה יכול להשתדל במילתם.

ויש עוד שמתרצים מכיון שלבן נח יש איסור לחבול את עצמו אז אם היה אברהם מל עצמו לפני שנצטווה היה עובר על איסור חובל לכן חיכה לציווי.