מפעם לפעם מוציא מקורבו של מרן הגראי"ל שטיינמן, הרב משה יהודה שניידר, את העלון פרי חיים בו הוא מביא מעשיות, אמרות ואנקדוטות שאירעו במחיצת ראש הישיבה.

בעלון האחרון הוא מספר כי בימים נוראים וימי החג, "זכינו שיברך רבינו במי שבירך את כל התורמים לצדקות השונות, ותומכי תורה לישיבות הקדושות והכוללים וכו', ולמעוכבי זיווג וחשוכי בנים, ובסוף הוסיף לברך את כל ישראל". אלא שזה לא הספיק למרן. "בכל פעם נזהר להדגיש, שהברכה היא רק לראויים לברכה, כל פעם בנוסח אחר. ופירש דבריו דכשאומר כל היהודים, הרי אפי' משומדים בכלל, ואף אם יפרט מי שמתנהג כשומר תורה ומצות, האם כל מי שחובש כובע ומעיל זה ראיה שהוא בסדר?!"

כנששאל ע"י רבי אפרים שטראוס האיך זוכים לחשקת התורה, השיב לו – לוקחים חרב והורגים את היצר הרע. וכששאלו היכן נמצא החרב הזה, אמר רבינו שיתפלל אלוקי נצור…

דנו היושבים בשלחנו מה הדין בקטן שישב בסוכה בערב יום הבר מצוה אחה"צ, ותוך כדי ישיבתו, החשיך היום ונעשה גדול, אם צריך לברך מחדש לישב בסוכה, או מהני ליה ברכת לישב בסוכה שבירך תחילה כשהי' קטן. ואמר רבינו דפשוט שצריך לחזור ולברך. הוסיף רבינו ואמר שעלינו לראות האיך משתנה האדם בהפרש של רגעים, כאשר רגע קודם היה קטן, ורגע אח"כ הרי הוא כבר גדול!

כמה פעמים דיבר רבינו על גודל מעלת שמחה של מצוה, ונסתפק רבינו בימים אלו היות ומקיימים מצוה בשמחה של מצוה, אם בשמחת יו"ט, או בשמחת תורה, ויש על זה שכר, האם כל פעם ששמח היא מצוה, דומה לתלמוד תורה שכל מילה היא מצוה, ואמנם בזה לא שייך לחלק לפי מילים, אבל גם כאן אולי כל פעם שיש לו שמחה, היא מצוה לחוד, ויקבל על זה שכר. כמו כן נסתפק כשאומר שבחו של מקום, כגון ששרים "מי הוא זה ואיזה הוא, זה קלי ואנוהו", אם כל פעם שחוזר על זה, זוהי מצוה, ואם יחזור על זה עשר פעמים, כל פעם הוא מוסיף עוד מצוה, שמשבח את המקום.