"יום אחד הם הרימו ראש, עשינו קומזיץ על חוף הים קבוצת חברות נטולת דאגות ואז ניגשו 2 חיילים פלסטינאים וביקשו שנעזוב את החוף ואנחנו רק חשבנו לנו אחרי ההלם הראשוני איך קרה שהפועלים הפשוטים והמוזנחים מהכפרים והמואסי (שטח פלסטינאי באיזור הים) שתמיד היו זקוקים שנפרנס אותם הפכו פתאום לשוטרים במדים ועוד עם נשק?? מבחינתי באותו היום הכל התחיל להתהפך וזה הווה תמרור דרך משמעותי מאד".

לפני 10 שנים ליה קליין איבדה את ביתה – מבצרה תוכנית ההתנקות הכואבת היתה עבורה סוג של ניתוח אכזרי, ניתקה אותה ועוד יהודים רבים מביתה המוגן והאהוב והיא עד היום לא סולחת אלה רק משלימה עם המצב.

החיים בתוך ציור
החיים בגוש – הגעתי עם הורי ואחי הגדול לגוש קטיף בהיותי בת 3. אבא שלי היה במילואים בישוב נווה דקלים, נסענו לבקר אותו, ופשוט הוקסמנו מהנוף הבראשיתי, הים, הדקלים, החולות והבתים הקטנים עם הגגות האדומים שממש צומחים בתוך החולות.

הוריי היו מהמשפחות הראשונות בנווה דקלים, אבא שלי הוא אגרונום במקצועו והיה שותף פעיל לגינון ולטיפוח הסביבתי בכל יישובי הגוש, ובהמשך הצטרף להקמת חברת "חסלט" ומאז ועד היום הוא נושא בתפקיד הפיקוח וההדרכה המקצועית-הלכתית של גידול ירקות עלים ללא תולעים. (מצחיק שעד היום הם נקראים "ירקות גוש קטיף" למרות שכבר 10 שנים אין גוש קטיף…). חייתי ילדות מאושרת ונטולת דאגות עם חוף ים צמוד וחול זהוב.

החיים בעזה
עד לפני תקופת "פרוץ השלום" בהסכמי אוסלו, חאן יונס היווה מרכז קניות בשבילינו , קנינו שם הכל ללא פחד וחיינו ביחסי שכנות מצוינים, בעלי המקצוע שלנו היו מעזה הסמוכה ממובילים עד סנדלרים ושרברבים לא הכרנו מציאות אחרת, אוטופיה.

חיי הקהילה בגוש
היתה לנו תחושה תמידית שהקב"ה ממש רוצה בהתיישבות שלנו בחבל ארץ זה ובתוך תקופה קצרה של כ-10-15 שנה הגוש כולו עמד בשיא פריחתו ותפארתו – מוסדות חינוך, ישיבות, בתי כנסת, מרכז מסחרי, ייצוא חקלאי לחו"ל בהיקף עצום, מיזמים חברתיים, מפעלי תיירות . היהודים הפריחו את השממה והצליחו להגיע להישגים מרשימים עד כדי כך שהערבים התבטאו "מזה 100 שנה הערבים גרים בעזה אבל אף פעם הם לא הצליחו להצמיח שום תוצרת חקלאית בתוך החולות של הים, ורק הגיעו היהודים וכבר הכל פורח, אינשללה". היתה תחושת מעורבות ומשפחתיות בהעדר משפחה קרןבה השכנים היוו משפחה מושלמת

יום אחד זה קרה –ומשנאיך נשאו ראש
ביום אחד התחילה אינתיפאדה שכנינו הפלסטינאים התחילו להתאחד כאומה ולצאת נגדנו במלחמה יום-יומית. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה ואח"כ גם ירי מכוון לרכבים, פצצות מרגמה וטילים. תקופה זו היתה מאד מורכבת, מצד אחד חרדה יומיומית מתמשכת, האיום הקיומי היה קרוב מתמיד כי כל אחד שנפגע או נהרג הכרנו מקרוב, ומצד שני המשכנו בחיי השגרה.

ניסים גלויים
בתוך הכאוס ראינו ניסים במו עיני היה פצמ"ר שנפל בתוך בית של 2 קומות ישירות לתוך סל הכביסה, או רכב מנוקב בכדורים ואף אחד מיושבי הרכב לא נפגע, היום במבט לאחור, אני לא מצליחה להבין מניין שאבנו את הכח של הגבורה והאמונה לחיות חיי שגרה תחת מטר בלתי פוסק של אש. בהחלט עצומים וגיבורים אנשי הגוש!!

אז מי גירש את תושבי הגוש השמאל או הימין?
תקופת הגירוש –כשילדיי החלו לגדול התחילו הדיבורים על פינוי הגוש. לא ממש התייחסנו לכך כיון שבמשך כמה שנים דיברו על זה אבל אף פעם זה לא עבר לפסים מעשיים (אני זוכרת שכאשר רבין נבחר להיות רה"מ, קמתי בבוקר ואבא שלי שמע חדשות ואמר לי שרבין נבחר אז שאלתי אותו: "מה, כבר היום יפנו אותנו מהגוש? כי אמרתם שהוא שמאלני ואם הוא יבחר אז הוא ירצה לפנות אותנו". בדיעבד זה נשמע מצחיק כי בסופו של דבר מי שהיה אחראי על הפינוי הוא ראש ממשלה מהימין).

הגירוש תשעה באב כפול
בדרך הטבע גייסנו חתימות ועצומות ודעת קהל והשקענו כוחות על בכדי שהגירוש לא יקרה. בדרך אלוקית התפללנו וביקשנו וקיוונו שזה לא יקרה אך מה לעשות לאבא מותר להגיד לא והוא אמר לא!! וכך מצאנו את עצמינו למחרת תשעה באב עומדים לפני גירוש המילים ממגילת איכה תפסו משמעות של ממש "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנוכרים" יום קודם כשקראנו את המגילה חשנו אותה על בשרינו ואלו היו רגעים עצובים ועין לא נותרה יבשה.

ביום שנכנסו אלינו החיילים עם צו הגירוש בידיהם, בעלי לקח את הצו ואמר "קרע רע גזר דיננו" והניח אותו על השולחן וכשהחיילים התחילו לארוז את תכולת הבית שלנו הגיעו המון בחורי ישיבה והתחילו לרקוד ולשיר שירים של אמונה וחיזוק כדי לעודד ולהשתתף בצער, ואז עצרתי את כולם והתחלתי למרר בבכי "אתם לא יודעים מה זה בשבילי גוש קטיף!, זה נראה לכם כותרת בעיתון, נושא פוליטי, כל חיי מקופלים פה, אין לי חיים בלי הגוש וכולם בכו ביחד איתי. תקופת הגירוש היתה נוראית, תיעדתי הכל. צילמנו, הסרטנו וכתבתי בכל ערב פרק נוסף ביומן שלי שמתאר את הגירוש (אך עד היום לא מצאתי את הכוחות להוציא את היומן לאור).

מקל נדודים ואור בקצה המנהרה
מהבית בניסנית עברנו למלון ביהוד משם למלון גולד ואח"כ בגלל העבודה שלי חכרנו בית בישוב אבן שמואל. מהמדינה הוקצתה לנו קראווילה ואנו החלטנו לפתוח חיים חדשים בישוב רבבה שזו התנחלות, דוקא מתוך הכאב חשנו רצון לחזור ולדבוק וליישב עוד אדמות בארץ ישראל. תקופה זו מתוך הכאב והצער נולדו לנו תאומים, עם הולדתם התנחמנו באובדן, קראנו להם בשמות היישובים ועד מהרה זה התפרסם ויצר עניין.

התמודדות יומיומית
ביום יום אנחנו משתדלים לחזור לשגרת היומיום ולא מפסיקים להזכיר לעצמינו את שעברנו, מדי שנה אנו עורכים מעין יום זכרון פרטי בחג הסוכות, כאשר האדם מצווה לעזוב את ביתו הקבוע והיציב ולעבור לבית של ארעי, – אנו רואים זאת מזווית של מגורשים מביתם ונודדים בארעיות. במהלך חיינו בגוש ובפרט בתקופת הגירוש קיבלנו שיעור כ"כ חזק מריבונו של עולם שיש מי שמנהל את העולם וגם כאשר החיים נראים לנו יציבים וחזקים למדי – הכל יכול להשתנות, הסוכה שלנו מקושטת בתמונות של נופים ובתי כנסת מכל ישובי הגוש ואנו מתפללים שנזכה במהרה לשוב אל החבל ואל הנחלה "והשב ישראל לנויהם".