אני מאוד אוהבת להיות במטבח. השעות השקטות הללו, זה רק אני והירקות, הדגים והעוף. הדגים תמיד שותקים. לפעמים מלווה את הבישול מוזיקה משמחת, לפעמים שיעור תורה מחזק. לפעמים הדמעות נמסכות עם הבישולים, ואני לא בטוחה אם זה היה דבר התורה שנגע בי, ואולי הבצל שאני חותכת כעת.

עולם הבישול תמיד היה נראה לי מזמין יותר מעולם האפייה. בבישול, את יכולה לאלתר להוסיף לגרוע, לקחת תפוחי אדמה שנותרו מבישול ולשדרג אותם בעזרת תיבול ותוספות למנה אחרת, טובה ועשירה יותר.

עולם האפייה, על כל משקליו, מד החום, המיקסר, ההתפחות, השמרים – אמאל'ה. איך מסתדרים עם כל הדיוק הזה? כשלמדתי קונדיטוריה, המורה שלי תמיד היה מתריע באימה: "אם את לא תעשי כמו שאני מלמד, את תאכלי קש" ומי רוצה לאכול קש אפוי? אז אומנם אחרי שאת אופה בדיוק על פי המתכון, מתחשבת בטמפרטורה של החדר, הקמח והמים שאת מוסיפה (כך עושים באפיית לחמים, כדי להגיע לתוצאה אחידה בכל אפייה) ויוצא לך מאפה ריחני, טעים ועסיסי. את מבינה את הערך שבדיוק. הבעיה מתחילה כשאנחנו חושבים שהחיים הם אפייה.

לפעמים אנחנו חושבים, שהכול צריך להיות מושלם בחיים שלנו. וזה מתחיל כבר מבית הספר, אני חייבת להביא 100 בבחינה, אם לא, ההורים לא יהיה מרוצים. את צריכה ללמוד את המקצוע הנכון, להתחתן עם הבחור הנכון, בזמן הנכון וכמובן! להיות עובדת ה' מושלמת.

מי אמר? מי אמר שהקב"ה רוצה שנהיה מושלמים? זה רק אנחנו שמכניסים לנו רעיונות טיפשיים על שלמות לראש. אנחנו חיים את מרבית חיינו, אם אנחנו לא מתעוררים בזמן, כמו אותו חכם מסיפורו של רבי נחמן מ"מעשה מחכם ותם" שהולך ולומד חוכמות, ואינו שמח במה שלומד, עד שהדבר מרחיק אותו מעירו, מאלוקיו ומעצמו. ואילו התם, מסתפק בהיותו סנדלר, והוא אפילו אינו סנדלר מוצלח. וכל מה שהוא מצליח לעשות הוא מנעל משולש, כזה שאינו סוגר על הרגל בשלמות. וכמה הוא מרוצה מאותו מנעל משולש ואומר עליו: "כמה מתוק המנעל הזה, כמה מנעל של דבש וצוקיר המנעל הזה".

ומי שקורא את הסיפור לראשונה, יכול לחשוב, הלוא החכם הוא אותו אחד שיש ללמוד ממנו, ואילו התם הוא בלשון העם "אידיוט". למה שבנאדם ישמח במנעל שיכול לברוח מהרגל? איזו תועלת יכולה לצמוח ממנעל כזה?

אבל דווקא התם, שהולך עם ה' בתמימות הוא החכם האמיתי. כמובן שסיפורו של רבי נחמן הוא משל. ואומר רבי נחמן: אחרים מספרים סיפורים כדי לישון, ואני מספר כדי שאנשים יתעוררו. והמנעל בסיפורו של רבי נחמן הוא משל למצוות שאדם מקיים.

כשאדם מתחיל להסתכל על המנעלים שלו, על המעשים הטובים שעשה, בהתבוננות מעמיקה, הוא עשוי לגלות שגם אותן "מצוות" לכאורה שקיים, גם הן מלאות חורים וכוונות שליליות נסתרות. תרמתי צדקה כי חשבתי שזה יקנה לי כבוד, אני מתנהג בענווה חיצונית כדי שיאמרו עליי שאני עניו.

אז אנחנו צריכים לתקן את המעשים שלנו כמובן, אבל אנחנו חייבים להבין שהתיקון יכול להתבצע רק לעתיד. כי מה שעבר עלינו, היה ונגמר. ומה שעשינו היה מאת הבורא יתברך, וזה מה שהוא אפשר לנו באותו הרגע, לא יכולנו להצליח לעשות יותר באותו רגע נתון. כי אם היינו יכולים לעשות יותר, היינו עושים.

ואם זה ככה, אז אנחנו צריכים רק לשמוח. הצלחתי להתפלל, אבל התרכזתי רק בחלק קטן מהתפילה? אז פעם הבאה אני אשתדל. אבל בנוגע לפעם הזאת? זה מה שהקב"ה רצה, ואם זה מה שהוא רצה – אני שמח! אני שמח במה שהצלחתי, אני רואה את הטוב במעשיי, על אף שיש לי עוד עבודת תיקון בפני.

נאמר במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" כשאדם מסתכל על עבודת התיקון והתשובה שעוד עומדת לפניו הוא יכול ליפול לעצבות, או לייאוש חלילה, כיוון שהדרך נראית ארוכה, אולי מדי. אבל אנחנו רק צריכים לפתוח פתח כפתחו של מחט, והקב"ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם.

מישהו סיפר אתמול שהוא נסע עם המשפחה שלו לקמפינג, וביקש מהבן שלו לעזור ולהקים את האוהל. הילד בתגובה שחרר אינו אנחה מיואשת. האבא קרא לו ממרחק ואמר: "רק תתחיל חמודי, אבא תכף מגיע לעזור. אתה רק צריך להתחיל".

בואו נתחיל את עבודת הבורא של שנת התשע"ז, אבא תכף מגיע לעזור לנו, אנחנו רק צריכים להתחיל.