בתכנית "עניין משפחתי" בהגשת רחל פסטג, התארחה היום, במסגרת יום השידורים המיוחד – כל הזכויות שמורות – חני וינרוט.
וינרוט שמתמודדת בגבורה עם מחלת הסרטן המקננת בתוכה מזה מספר שנים ומפליאה את סובביה באמונה חסרת פשרות, שוחחה עם רחל בפתח התכנית בעקבות טור שפרסמה בעיתון "הארץ".
השיחה נסובה סביב "תשובה נשית" על ההבדל שבין החשיבה הגברית לזו הנשית ועל דרכה המיוחדת של התשובה.
האזינו:
/wp-content/uploads/2016/09/וינרוט-פסטג-פתיח.mp3 [1]הטור המלא:
נעים מאוד, קוראים לי חני, אני בת 33, נשואה לדובי וינרוט ואמא של שירה (11), שלמה (10) ונעמי (8). ביומיום שלי אני די רגילה, בקטע טוב כזה של עבודה על חשבון הילדים, ילדים על חשבון זוגיות, מיגרנה של יום ראשון ועודף של כמה קילוגרמים עוד מהחגים.
חוץ מכל הרגיל הזה אני דוסית מבני ברק. לא שזה רלוונטי, אבל אולי ארחיב בנושא בפעם אחרת אם יזדמן לי. אפרופו "אם יזדמן לי", עם דגש על המילה "אם", אני גם חולה בסרטן. אני יודעת שעכשיו, עם המילה "סרטן", תפסתי את תשומת הלב שלכם, אבל תאמינו לי, סרטן זה לא מעניין בכלל.
כדי למקם אתכם אומר שכשאובחנתי עם מחלה מפושטת, הפרוגנוזה היתה שישה חודשים עד שנתיים. מאז עברו שש שנים גדושות בכל טוב, חופשות, מסיבות סוף שנה, חגים, ימי הולדת, כימותרפיה, ביולוגי והורמונלי וכיוצא בזה.
כשהייתי ילדה קטנה, אבא שאל אם במקרה יש לי כסף קטן לתת לו. נתתי לו חמישה שקלים מקופת החיסכון שלי. למחרת ניגשתי אליו ואמרתי, "אבא, אתה חייב לי חמישה שקלים". הוא התבונן בי מלמעלה למטה, נעץ מבט ואמר, "אני לא חייב לך כלום, בת שלי", והושיט לי שטר של עשרה שקלים (ד"ש מגולדה).
ככה גדלתי. בידיעה שאבא לא חייב לי כלום. לא אבא, לא החיים, לא הילדים שילדתי ולא הגוף שמשמש בית לרוח שלי. כל גולדה שהזדמנה לידי, הרגשתי כמי שזכתה מן ההפקר. היום עוד יותר, אני חשה כמו מי שרימתה במשחק וקיבלה עוד סיבוב.
בפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא, סיפרתי לו שאנחנו חוגגים את בת המצווה של שירה, והוא היה ערני מספיק כדי לשאול את השאלה הנכונה: איך זה ולמה חוגגים בת מצווה בגיל 11. אמרתי לו, "דוקטור, אני לא יודעת אם אחיה בעוד שנה". הוא חייך אלי ואמר, "שנה זה אפשרי. בחגיגת התאריך המקורי, תזמיני גם אותי". ואני, טיפשה שכמותי, שאלתי, "דוקטור, לבר מצווה של שלמה גם תבוא?" הרופא החשוב הניח את העט, בהה בנקודה בתקרה והחל מונה באצבעותיו וממלמל לעצמו. שמעתי קטעי מילים ואת הלב שלי פועם בקצב מסוכן. בעלי ואני שתקנו באימה, ואחרי רגע שהרגיש כמו נצח הרופא נאנח, הביט בי במבט מתנצל ואמר, "תשמעי, לא נעים לי, אני לא חושב. אני לא יכול להבטיח לך שאני אחיה בעוד שלוש שנים". מאז צירפתי את שמו לתפילותי.
אגב תפילות, בראש השנה אנחנו מתפללים בחיל ורעד: "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ, מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף".
כשהייתי צעירה חשבתי שזה נורא מדכא להיות סתם אבק. אם אני משולה לאבק, מה הערך באהבות שלי, בחלומות, בפחדים, בשירים שכתבתי? היתה תקופה שהידיעה שבפרספקטיבה של זמן אני יצור חולף לקחה ממני את הטעם לחיות. אחר כך גדלתי וחליתי, או יותר מדויק, חליתי וגדלתי, והבנתי שהסוד לקיום משמעותי, לחיים שיש בהם נצח, הוא תודעה של אבק. כשאתה שאתה גרגר אבק, אתה לא הורג אנשים כי הם לא מסכימים אתך, אתה אפילו לא לועג להם ולא מעליב אותם. כשאתה חי בתודעה של אבק אתה לא שופט, לא מתנשא ולא מצפה שיקרה רק מה שאתה רוצה. כשאתה חי בתודעה של אבק אתה מבין שכולם פה אורחים לזמן קצר ותיכף כבר לא נהיה, ומה שנשאר זה כל היתר. ביתר הזה כלולות הגשמה ואהבה ושמחה ויצירה ותפילה וחברות, וזה כל כך מספיק ומספק.
חיים טובים ובריאים וארוכים
ואהבה, אהבה לכולם