ישנו סיפור מדהים שמביאה הגמרא, על הלל הזקן. מתוכו, יכולים אנו לנתח את הגורמים האפשריים לכעס, ומזה נלמד גם דרכי פעולה אפשריים. ננסה לראות את מבטו של הלל, מזה נכיר גדלותו, וננסה כמובן, לאסוף לתרמילנו כמה שנוכל.

תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. – כאן כבר טמנו חז"ל רמז חשוב. השאלה שמיד צפה היא, שהרי ההיפך מענווה – גאווה. אם כן, מדוע אמרו חכמים ואל יהא קפדן כשמאי, נכון יותר לומר, ואל יהא גאוותן?! נוסף על כך, מדוע ההשוואות, די לנו אם נאמר לעולם יהא אדם ענוותן, ואל יהא קפדן! מה צורך להזכיר את שמאי?! בהמשך, נראה שכאן טמונה הנקודה העיקרית. בינתיים, הבה נמשיך.

מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל – יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. שימו לב לטקטיקה שהשתמש בה אותו אדם: הוא הגיע בערב שבת, כשהלל חפף את ראשו, זמן הכי לחוץ, ובטח לא נעים להיענות לפניה של אדם אחר כשאתה באמצע חפיפת ראש, בטח ובטח, אם אתה גדול הדור… אותו אדם, פשוט הבין שכאשר האדם לחוץ, ולא מאורגן, בטח אם הוא במצב לא מכובד, הוא יותר מועד לכעוס! זו נקודה אחת שעלינו לשים לב אליה: כאשר אנו עייפים או לחוצים, אנו מועדים יותר לכעס. זה כמו גפרור הנזרק לבנזין… לכן, הפתרון הפשוט הוא, לישון כמו שצריך. לתזמן נכון את הזמנים הלחוצים, כמו ערב שבת, שליחת הילדים בבוקר, השכבת הילדים. פשוט להקדיש אולי יותר זמן, או סדר נכון וברור של עשיית הדברים. זה יכול לשנות הכול! אנו נרגיש יותר רגועים.

הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? כאן, הוא נקט טקטיקה נוספת של ביזוי כלפי גדול הדור, הוא פשוט "עבר על פתח ביתו" – הסתובב ברחוב, וצעק 'מי כאן הלל', כאילו מדובר באיזה אדם פשוט ששמו הלל… כאילו אינו גדול הדור! האם כך פונים לגדול הדור? כאן אנו רואים נקודה נוספת הגורמת לכעס. ביזוי. כאשר מבזים אותנו, אנו עלולים להיכנע לכעס, ולכעוס! כאן אנו צריכים להיות מודעים לתובנה זו, עצם המודעות יכולה לעזור לנו לשאול את עצמינו: "ואם הוא מזלזל בי, אז מה?! האם זה אומר שבאמת אני לא שווה? האם איני יכול לחיות עם זה? באמת שווה לי לכעוס על כך? לאן זה יוביל אותי? אין ספק, שיש בכוח מחשבות אלו, גם אם לא למחוק את הכעס, לפחות למתן אותו.

נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. הנה כאן, הוא מכין את הקרקע לעוד כעס, אם עד עכשיו הלל לא כעס, אולי הוא פשוט אוגר את הכעס בתוכו – צובר. ככל שנוסיף יותר אלמנטים הגורמים לכעס, כך סביר שבסוף 'יתפוצץ' יותר חזק… הוא מקדים ו'מכין' את הלל ל'שאלה גדולה', שבסוף תתברר, שאינה, אלא שאלה המטרידה משועממים שמסתובבים חסרי מעש בערב שבת, ומנסים להקניט את גדול הדור… הוא בטוח, הנה הפעם הוא יתפוצץ!… מכאן אנו למדים, שהציפייה שלנו למשהו 'נכון' לפי דעתנו, שצריך לקרות, שהיה שווה בשבילו להשקיע כל כך הרבה, ובסוף לא קורה, יכול להוציא אותנו משיווי משקלנו. כגודל הפער בין ההשקעה לתוצאה, כן גודל התסכול. לכן, תמיד כאשר אנו משקיעים בדברים בחיינו, עלינו להזכיר לעצמינו, שזכותו של כל אדם, לחשוב ולהגיב אחרת מאתנו על השקעתנו. אם ננמיך ציפיות, ונקבל מראש שכל התוצאות אפשריות, יקל עלינו להתמודד עם התסכול, אנו פשוט נהיה פחות מתוסכלים.

אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? טוב, כאן זה מובן, מי לא יכעס על שאלה שטותית כזאת, בסיטואציה כזו? זה מה חשוב עכשיו?! כולנו היינו כועסים, כי כשאנו משקיעים כמו שאמרנו, מתוך ציפייה, שהטרחה שלנו היתה מוצדקת, והוא מצדו מראה לנו שסתם השקענו כל כך הרבה, לא מבין ולא מתחשב בהשקעתנו, זה פוגע בכבודנו, ואנו בהחלט נכעס. אבל הלל, לא כעס! מדהים! הוא פשוט היה ענוותן. הוא לא חשב שאם מישהו פוגע בכבודו, הוא פגוע. מבחינתו, מעולם לא הרגיש צורך לכבוד או חשש מביזוי. ככל שנוכל גם אנחנו לאמץ מבט שאינו מצפה לכבוד, ואינו חושש מביזוי, כך נכעס פחות.

אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות (מיילדות) פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? הפעם, זו מלחמת התשה. הוא חשב, אם מקודם הוא לא כעס, כנראה שלא זלזלתי בו מספיק. אולי הוא יכול לצבור את הכעסים הנ"ל, אך אם אעמיס עוד כעסים, זה יעבוד… מכאן נלמד: כשאנו צוברים, אנו מועדים 'להתפוצץ' בסוף! אבל כאן, אצל הלל, זה לא עבד, הלל בשלו. הוא לא מקפיד! ככל שנוכל לבחון כל סיטואציה בדרכים שהזכרנו, כך גוברים הסיכויים שלא נצבור כעסים, כי נרגיש פחות כעס.

נתעטף ויצא לקראתו. הוא סבלן, כדרכו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אדם רגיל, היה מגיב: "אוהה, עוד פעם עם השאלות שלך? לך מכאן!!!" – הוא מנסה, והלל בשלו, סבלן! – אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אותה טקטיקה של התשה.

אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? זו אותה פילוסופית מכונת המשקאות שהזכרנו, מה שלא עובד, יעבוד אם אכה יותר חזק. הוא מנסה. אך הלל, הוא לא מתרגש!

נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? – אמר לו: שאלה יש לי לשאול. – אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? המשך התשה בדרכים שכבר הכרנו. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.

אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. שימו לב לטקטיקה מתוחכמת זו. אותו אדם הבין בכוחות וחולשות הנפש, הוא היה 'חכם להרע', ללא ספק. הוא פשוט משדר לו מסר סמוי, לא מורגש, ש: "מובן מאוד אם תכעס". אנו מתקשים לעמוד מול מסרים סמויים, מול אויב גלוי, קל להילחם, מול אויב סמוי, זה כמעט בלתי אפשרי! אבל הלל, לא נפל בפח, אין ספק, שמשהו בו היה שונה מהרגיל, משהו במבט! הוא היה ענוותן ברמה כזו, שאף שהמסר הסמוי עבר, הוא לא הרגיש טיפת כעס, שיש לו לכעוס. זה כמו לומר לאדם הכי רגוע, "אני מבין אם תכעס"… על מה בדיוק?

נתעטף וישב לפניו, – אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול – שאל. תגובה לא צפויה לחלוטין! מול מסר עוצמתי, הלל לא מתרגש, ואפילו מנצח!

אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? – אמר לו: הן. – אמר לו: אם אתה הוא – לא ירבו כמותך בישראל. – אמר לו: בני, מפני מה? – אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. – אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז – והלל לא יקפיד.

מדהים!!!

עתה ברור ההקשר שבין ענווה לכעס. זו הסיבה שחז"ל אמרו "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ולא קפדן כשמאי". ענווה, היא המידה המרכזית בנטרול כעס. לכן מה שנכון לגבי כעס, – ללכת לקצה השני, חייב להיות גם לגבי גאווה, כי ככל שיש יותר גאווה, כך יש יותר כעס. ולהיפך, יותר ענווה – פחות כעס.

וההבדל בין הלל לשמאי, הינו בתפיסת העולם, אצל שמאי, היתה הגישה, שכדי לחיות נכון, יש להיצמד לכללים, ככל שנקפיד על הכללים, כך נצליח יותר. מכאן, חשיבות הקפדנות. ואלו הלל, הוא סבור שלעיתים יש להגמיש את הכללים, אין להקפיד, גישה זו נראית בבירור בסיפור שהבאנו, ובהרבה מהתיאורים שאנו מוצאים בחז"ל על הלל.

כאן מגלים לנו חז"ל את הסיכון שבהליכה לפי כללים נוקשים, שאינם גמישים. כללי 'צריך' ו'חייב' שהזכרנו קודם. אמנם, מי שמצליח לחיות לפי כללים ברורים ונוקשים, יכול להגיע להישגים, אך הסיכון הוא, קפדנות, שיכולה להוביל לכעס, שהוא מוצדק בהחלט בעיני הקפדן. חז"ל מורים לנו להעדיף את גישת הלל, כי בשקלול רווח והפסד, הכריעו חז"ל לטובת גישת הלל.

לסיכום: פסענו בנבכי "הנפש הכועסת", מסע ארוך. ניתחנו הרבה מגורמי הכעס, פתרונות פרקטיים, הרבה יש עוד לדבר על נושא זה, אך אני בטוח בכך, שכל אדם שייקח מהדברים אפילו מעט, מה שהוא מתחבר אליו, אין ספק שיוכל לשפר את איכות חייו, ואל לנו לזלזל אפילו ב10% שיפור. זה כן הרבה. ברור לי גם, שכל מי שיאמץ כמה שיותר מהדברים, יתמיד בהם, ויהיה עקבי, יכול להשיג שיפור של עשרות אחוזים באיכות חייו – בנושא הכעס, והדכדוך.

ואל לנו לזלזל בכך. הכוח בידינו!