מודיעין עילית שוב על המפה, ולא בנסיבות משמחות. מקרה שני תוך יום של רשלנות בילדים, 'שכחה' אם אפשר לקרוא לזה כך. אינני מתיימרת להיות מזכירתו של אלוקים ובודאי שאיני מבינה חשבונות שמיים, אך זה כבר הפך לכמעט תופעה במגזר החרדי, הקיץ האחרון גבה קורבנות רבים של ילדים קטנים חסרי ישע, שכל חטאם היה – שהם התלוו (או לא) למבוגר אחראי.

בימי החופשה ניתן לזהות דפוסי התנהגות מקובלים שחלקם בוודאי יכולים לגרום לאסונות מעין אלה, עומס בלתי נסבל באוטובוסים (חמישים מקומות ישיבה, חמישים מקומות עמידה) עד כדי סכנת ממשית לנוסעים.

טיולים לא מבוקרים, כולל לקיחת סיכונים וצפצוף על כללי הבטיחות בשיטת 'לי זה לא יקרה', שהות בפארקים הומי אדם, ששה אנשים למטר רבוע עד כדי טירוף ואובדן חושים (תרתי משמע), שהות במקומות מים כדוגמת ים, נחלים ללא מציל וללא פיקוח.

כאמא, אני מודה, ימי 'בין הזמנים' לא קלים, ניתן לזהות אנשים – בטירוף שמוכנים לשלם כל הון בשביל טיפת/פיסת נופש מדומה, או מסכנים את חייהם במיני אטרקציות מפוקפקות. השמש בימים האלה לא מקפחת אף אחד, היא עובדת שעות נוספות, לא כמונו שאנחנו בחופשה.

אנשים עייפים מדי, מוסחים מדי, מנסים לתפוס עוד קצת ועוד קצת בימי הפגרא הללו.

האם כל אילו ועוד מספיקים בשביל להגיע למצבי אסון? התשובה היא כן!

המטרה מקדשת את האמצעים ובמקרה הזה את המטיילים/הנופשים/ הילדים.

ואם נחזור לפתיח שלי, הכמעט אסון שאירע אתמול – מלמד על עוד תופעה קיימת ומדאיגה: ילדים משוטטים וילדים שהופכים לגדולים בטרם עת. במודיעין עילית (לא חקרתי מה קורה בערים אחרות) שבמקרה זאת עיר מגוריי – אני נתקלת לא פעם בילדים משוטטים ומוזנחים במצב לא מזהיר במיוחד, או ילדים בני ארבע שמוציאים לטיול את אחיהם בני ה-3, 2, ו-1, הם נסחבים עם עגלה שמסתירה את כל הנוף שלפניהם, מה שנקרא אצלינו בעגה מקצועית 'עגלה הולכת', הם חוצים איתם את הכביש, מטיילים איתם באופן מעורר חלחלה. כנהגת בכבישי העיר, אני עם רגל על הברקס בעיקר.

האם הורים מפתחים את ילדיהם לעצמאות מוקדמת או שאלו הם החיים וכורח הנסיבות? כך או כך, זה מדאיג מדי ומחייב התבוננות לעומק, מדוע פעם אחר פעם הדברים האלו קורים? פטרונית של הקב"ה לא ולא! שימת לב, התבוננות, שינון כללים, ולא לסמוך על הנס, כן וכן ומעל הכל – סייעתא דשמיא ותפילה כל יום מחדש. ובשורה משמחת לסיום עד יום ראשון כולם חוזרים ללמוד, נכון?