"והיה עקב .."ושמרתם ועשיתם" אותם, "ושמר" ה' ונתנה לך" (ז, יב).

שואלים המפרשים, מדוע פתחה התורה בלשון רבים והיה עקב תשמעון, ושמרתם, ועשיתם, וסיימה בלשון יחיד ושמר, ואהבך, והרבך, או שתכתוב הכל בלשון יחד או הכל בלשון רבים?

אך אם נתבונן הייטב נראה שעל קיום המצוות, כתבה התורה בלשון רבים, "תשמעון", "ושמרתם", "ועשיתם". ואילו במתן שכרן של המצוות, והברכות שבהן, הקפידה התורה לכתוב בלשון יחיד, ללמדנו, כי רבים יכולים לקיים מצוות, אך את השכר על קיום המצוות, יקבל כל אחד לפי השקעתו בקיום המצווה, שהרי אינו דומה קיום מצווה של אדם כשזה בא לו בקלות ללא טורח, לאדם שקיום המצווה בא לו בקושי רב, אינו דומה אדם שהולך לבית הכנסת להתפלל כשהוא שבע, ודשן, והולך מתון, לאדם שחזר מהעבודה סמוך לשקיעת החמה, כשהוא רעב, צמא ועייף, ובכל זאת רץ מיד לתפילת מנחה. אף שבסך הכל שניהם התפללו אותה תפילה, אך השכר על קיום המצווה אינו שווה בשניהם, אלא נמדד לכל אחד לפי גודל השקעתו בקיום המצווה, וכפי שנאמר בתהילים, "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו".

ומעשה במלך, שבנה לו ארמון חדש, ובו טרקלין גדול ורחב לקבלת אורחים, רצה המלך כי טרקלין זה יהיה מפואר ביותר, והזמין ארבעה ציירים אומנים ובקש מהם שכל אחד יקבל כותל אחד מארבעת כתלי הטרקלין, ויצייר עליו ציורים כיד הדמיון הטובה עליו. נתן להם שלושים יום לסיים את הפרוייקט, כאשר המלך מבטיח להם שכר גדול בסיום העבודה. בינתיים, קבלו סכום גדול של כסף על החשבון, לקניית חומר לעבודה. למחרת התייצבו ארבעת הציירים בארמון המלך, כל אחד בחר לו כותל, ווילונות נפרשו ביניהם כדי שלא יעתיקו אחד מהשני.

הצייר הראשון החל מיד בציורים של נופים מרהיבים, הרים מושלגים, נהרות ואגמים ומפלי מים. לעומתו הצייר השני, החל לצייר גינות נוי עצי פרי ופרחים בצבעים מרהיבים. הצייר השלישי צייר את עולם החי, תוכים וציפורים נדירות, השוכנים ביערות העד, על רקע של נפלאות הבריאה. ורק הצייר הרביעי ישב רגל על רגל. בכסף שקיבל לקנות חומר, קנה לעצמו אוכל ושתייה וישב לנוח. כששאלו אותו חביריו, מה איתך? ענה להם, כי יש עוד זמן וכעת הזמן לנוח. כך עבר שבוע ועוד שבוע, שלושת הציירים מתקדמים בעבודתם לקראת סיום, ורק הצייר הרביעי נח ומטייל וטוען שיש לו עוד זמן.

שלשה ימים לפני תום המועד שהקציב להם המלך, קבלו הודעה כי בעוד שלושה ימים יבוא המלך לראות את עבודתם וליתן להם את שכרם. התעורר הצייר הרביעי, והבין כי לא נותר לו זמן לעשות את עבודתו, ואת הכסף לחומרים הוא בזבז, החל לטכס עצה היאך לקדם את פני הרעה, ואז נצנץ במוחו רעיון גאוני, מיד מדד את גודל הכותל עליו הוטל עליו לצייר בו, והלך לחנות של זגגים, הזמין מראה ענקית מזכוכית בגודל כל הקיר, והדביק אותה על הקיר, כך חשב לפתור את הבעיה, ברגע שיבוא המלך הרי שהוא יראה את הציורים של כולם בקיר שלו, וכך בעוד שלושת הציירים עושים את הגימור האחרון לציורים הרי שהצייר הרביעי סיים לשים את המראה הענקית וישב לנוח.

ביום המיועד הגיעו המלך והשרים לראות את הטרקלין ואת העבודה של הציירים וליתן את שכרם. הגיעו לכותל הראשון, הסירו את הוילון, וכולם התפעלו מהציור היפה והמדהים של הנופים, הרי השלג ומפלי המים שנראו כאמיתיים. פנו לכותל השני, הסירו את הוילון, ולעיניהם המשתאות נתגלה ציור קיר ענק של גינות נוי עצים ופרחים בצבעים נדירים.

מיד נפנו לכותל השלישי, הסירו את הוילון, ומולם נפרש ציור מרהיב של עולם החי ציפורים ותוכים ממינים שונים, שנתן תחושה כאילו הם ממש חיים. מיד פנו כולם לכותל הרביעי, וכשהסירו את הוילון, קולות של התפעלות ותדהמה יצאו מפי המלך והשרים, כשבקיר זה ראו גם נופים מדהימים ועולם המים, גם את עולם הצומח, וגם את עולם החי, הכל במקום אחד.

אמנם המלך הבין את ערמתו של הצייר הרביעי שהדביק מראה על הקיר, ובו משתקפים שלושת הציורים משלושת הקירות. אך שתק ולא אמר כלום. כאשר הגיע זמן תשלום השכר, קרא המלך לשר האוצר וציווהו לשים תיק יקר ערך מלא דינרי זהב ליד הקיר של הצייר הראשון ותיק נוסף של דינרי זהב ליד הקיר השני, ותיק מלא דינרי זהב נוסף ליד הקיר השלישי. ראה זאת הצייר הרביעי ושאל, כבוד המלך מה איתי? ענה לו המלך, הבט בקיר שלך, שם מונחים שלושה שקים של דינרי זהב לך וקח לך אותם!!!

למדים אנו ששכרו של האדם ניתן לפי גודל השקעתו בקיום המצווה באופן אישי, "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", במיוחד בימים אלו של חופשה ונופש, ישנם קשיים מסוימים בקיום המצוות, הנראים לכאורה כשעת הדחק, נשתדל להתאמץ בקיום המצוות, זמני התפילה, ותפילה בצבור, נקפיד להיות מהדרין במצוות כדבעי וכך נכים את עצמנו לחודש הרחמים וליום הדין הקרב ובא.

*********

"ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (ח, ד)- רש"י, "ורגלך לא בצקה, לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות". לכאורה משמע, שבנ"י הלכו יחפים, והנס היה, שעל אף זאת לא בצקו רגליהם.

ומקשה השפתי חכמים, הרי בפרשת כי תבוא כתוב במפורש "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", משמע שהיו להם מנעלים. ומתרץ על זה השפתי חכמים : א) בפרשת כי תבוא מדובר ביוצאי מצרים, שיצאו ממצרים עם נעליהם, ואילו כאן מדובר במי שנולד במדבר.

תירוץ ב) מובא גם בשם הברטנורא שכולם היו עם נעליים, כאמור בפרשת כי תבוא, שנעשה להם נס שלא בלה המנעל. וגם כאן בפרשה, כשרש"י כותב "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף", אין הכוונה שהלכו יחפים, אלא להיפך: שהואיל וכאמור נעשה להם נס ולא בלה המנעל, ממילא לא הלכו יחפים, לכן לא בצקו רגליהם כדרך הולכי יחף (דהיינו, לא בצקה רגלם כפי שהיה קורה להם אילו היו הדברים מתנהלים בדרך הטבע, שהיו נעליהם מתבלות והיו הולכים יחף).

תירוץ ג) בעל "התרומת הדש"ן בספרו "ביאורי מהרא"י" תירץ שהחלק שהיה סביב הרגל לא בלה, כי לא השליט הקב"ה באותו מקום ריקבון, אבל מה שתחת כף הרגל שרגיל להיקרע מחמת הדריסה, לא הגן עליו כי לא רצה לעשות נס גלוי נגד הטבע, ולכן רגלך לא בצקה.

תירוץ ד) רבינו בחיי מסביר שכל השבטים אכן הלכו עם נעליים ועליהם נאמר "ונעלך לא בלתה", אולם שבט לוי שהיו נושאים את הארון על כתפיהם הלכו ללא נעלים ועליהם נאמר "ורגלך לא בצקה".

תירוץ ה) על הפסוק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" הסביר רש"י שחסרי כח מחמת חטאתם היה הענן פולט אותם ובעל הטורים מסביר שהיו אלה שבט דן שהיה ביניהם פסל מיכה, ולגבי הפסוק "ויחנו ויסעו" שואל הש"ך וכן החיד"א שהיה צריך לכתוב "וילכו", אלא הסבירו שבאמת בני ישראל במדבר לא הלכו כלל, אלא היו יושבים על הענן והענן היה מוליכם ממקום למקום כעין ספינה בים, ולפי זה מיושב הדבר היטב כי אלה שהיו בתוך הענן, לא היו זקוקים לנעליים, ועליהם נאמר "ורגלך לא בצקה", ושבט דן שהיו מחוץ לענן היו זקוקים למנעלים עליהם נאמר "ורגלך לא בצקה".