על אלה אני בוכיה: בערב תשעה באב, דקות ספורות לפני כניסתו של היום הקדוש בו אנו מתאבלים על חורבן בית ראשון ושני, נשא ראש ישיבת פונוביז' הגרי"ג אדלשטיין שיחה לתלמידיו בהיכל הישיבה הקדושה בבני ברק. אתר 'קול חי' מביא לקוראיו את השיחה המלאה באבלות ובחיפוי ראש בבכי ובדמעות על בית המקדש – בית חיינו.

"אנו עומדים זמן קצר לפני תשעה באב, ויש הלכות מפורשות בפוסקים מה חייבים לעשות בימים אלו. אבל יש גם חוץ מהמעשים, כיצד הלב צריך להיות, ומה אנו חייבים לחשוב.

תשעה באב יש בו חיוב אבלות, וחמישה עינויים כמו ביום כיפור, אבל אינו דומה ליום כיפור, שיום כיפור הוא יום של שמחה וכפרת עוונות, ויש בו רק חיוב "עינוי" ולא "אבלות", אבל בתשעה באב יש גם עינוי וגם אבלות כמו שהוכיח המנחת חינוך במצוה שי"ג, וחיוב האבלות בתשעה באב הוא יותר מאבלות על אדם שמת, שבתשעה באב יש גם חמישה עינויים.

והנה באבלות על אדם שמת, האבלות היא לכבוד המת, וגם להשתתף בצערו של המת, שהוא עומד לפני דין ומשפט, ומי יודע אם יזכה בדין, ושמא יצטרך לעבור אפילו רגע אחד דרך גיהינום, שזה איום ונורא, כתוב ברמב"ן שרגע אחד בגיהינום קשה יותר מכל ייסורי איוב, ואפילו לעבור על פתחו של גיהינום מבחוץ זה ייסורים איומים שאין לשער, ומי שיש לו איזה חטא ולא נתכפר לו בייסורים בעולם הזה, וגם לא עשה תשובה שלמה עם כל דיני התשובה, צריך לעבור דרך גיהינום להתמרק מחטאו, ואין לשער את הצער שבזה. אמנם בתשעה באב הרי לא מתאבלים על מת, אלא על חורבן בית המקדש, ויש להתבונן מהו ענין האבלות בזה, ועל מה מתאבלים ומצטערים.

מובא באגדות החורבן (גיטין נז' א') על כפר סכניא של מצרים, שהיו צדיקים גדולים מאד, ואף על פי כן נענשו, ואמרו שם בגמרא שנענשו משום שלא התאבלו על ירושלים, ולכאורה הרי דיני האבלות הם הלכות מפורשות במשנה בגמרא ובפוסקים, ומאחר שהיו צדיקים גדולים, כיצד יתכן שעברו על ההלכות ולא התאבלו על ירושלים? וצריכים לפרש כי בודאי שהיו מקיימים את כל ההלכות המפורשות ,אלא שהייתה עליהם תביעה בהרגשת הלב, כי עיקר האבלות היא בלב, להרגיש מה שחסר בחורבן בית המקדש, והם לא הרגישו את צער החורבן כראוי, שכן טבע האדם שאינו מרגיש שחסר לו בית המקדש, כי הוא חי חיים טובים גם בלי בית המקדש, וצריכים הרבה התבוננות ומחשבה להבין מה היה בזמן בית המקדש, ומה חסר לנו עכשיו.

בית המקדש – בית חיינו.
אנו מבקשים בשני וחמישי לאחר קריאת התורה "לכונן את בית חיינו", רואים בזה שבית המקדש נקרא בית חיינו, שזה החיים שלנו, ובלי בית המקדש אין חיינו חיים. כמו שיש אנשים שסובלים מבדידות, עד שמאבדים את הטעם בחייהם, ומעשה שהיה באדם בעל משפחה, שנשאר בודד בלי המשפחה, ועבר לגור במושב זקנים, ולאחר זמן קצר נפטר שם, כי חייו לא היו חיים בלי המשפחה.

כך גם אנו, אם היה לנו מושג איזה חיים מאושרים היו בזמן שבית המקדש היה קיים, היינו מרגישים עכשיו שאין חיינו חיים בלי בית המקדש. אבל אנו רחוקים הרבה מדור החורבן, ואין אנו יודעים את מה שהיה, ומה שחסר לנו. רק אדם שידע מה הם חיים טובים עם משפחה, כשנשאר בלי משפחה הרי הוא מרגיש ויודע את החיסרון שבזה, אבל תינוק שנאסף מן השוק וגדל בלי משפחה, אינו מרגיש חיסרון בזה, כיון שהורגל כך תמיד לחיות בלי משפחה, ואף אנו דומים לאותו תינוק אסופי, שהורגלנו לחיות בלי בית המקדש , ואין אנו מבינים מה שהיה יכול להיות לנו אם בית המקדש היה קיים.

וכעין זה כתב החובות הלבבות בפתיחה לשער הבחינה, שאדם אינו מכיר טובה כראוי להקב"ה על כל החסדים שעושה עימו, ודומה בזה לתינוק שנולד במדבר ובא איש חסד ואספו משם והכניסו לביתו והאכילו והלבישו וגידלו במשך כמה שנים, והתינוק גם לאחר שגדל אינו מכיר טובה כראוי למיטיבו, מפני שהורגל מינקותו לקבל ממנו את כל הטובות האלה, כך גם אנו רגילים כל החיים לקבל טובות וחסדים מהקב"ה, ואין אנו שמים לב להכיר טובה עליהם.

לכן עלינו להתבונן לדעת מה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, כדי שנוכל להבין את גודל החיסרון בחורבן בית המקדש, ומכבר ראיתי לאחד מזמננו שחיבר קונטרס "בית קדשנו ותפארתנו" והאריך שם לתאר כיצד היו החיים של כלל ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים.

והנני רגיל להזכיר בזה מדברי חז"ל (ברכות ג, א') שכלל ישראל אחר החורבן דומים לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, היינו שבזמן בית המקדש הרגישו כמו בנים הסמוכים על שולחן האב, שמקבלים מהאב את כל מה שהם צריכים, ואם יש איזה דבר שמעיק עליהם יכולים לדבר ולשוחח עם האב, ככה הרגישו בזמן שבית המקדש היה קיים, ולאחר החורבן אנו דומים לבן מלך שגירשו אותו מבית המלכות, שחייו אינם חיים, מפני שחסר לו כל הטובה שהורגל בה.

ועל זה מבקשים "לכונן את בית חיינו", לפני שאר הבקשות שמבקשים למנוע משחית ומגפה וכו', ולקיים בנו חכמי ישראל, לפני הכל מבקשים לכונן את בית חיינו, כי כשיש בית המקדש כל החיים הם אחרים, ובעיקר החיים הרוחניים, חיים של תורה, ושאר ענייני החיים שמבקשים עליהם בברכת החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, (וגם שאר הבקשות שמבקשים בברכת החודש אינן סתם בקשות על גשמיות, אלא לצורך הרוחניות, ומה שמבקשים חיים של עושר וכבוד, ביארנו במקום אחר, שאין הכוונה בזה להנאה הגשמית של עשירות וכבוד, אלא כמו ששנינו באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, איזהו מכובד המכבד את הבריות, אין כבוד אלא תורה), וכל החיים האלו היו אחרים בזמן שהיה לנו את בית חיינו.

כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים

ונתבונן כיצד אנו יכולים להביא לבנין בית המקדש. יש גמרא (ברכות ו, ב') כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, וצריך ביאור מה השייכות בין שמחת חתן וכלה לחורבות ירושלים, ומדוע המשמח חתן וכלה נחשב כבונה אחת מחורבות ירושלים.

ונראה, שהרי סיבת החורבן הייתה מחמת מידות רעות, כמאמרם (יומא ט, ב) מקדש שני מפני מה חרב מפני שהייתה בו שנאת חינם, ושנאת חינם גורמת להרבה מידות רעות, והחורבן נמשך עד עכשיו מפני שעדיין יש בנו שנאת חינם ומידות רעות.

אפילו שנאה שבלב זה חטא חמור מאד, ועוברים בלא תשנא את אחיך בלבבך, ויש גם שנאה הגורמת להפסיד עולם הבא כפי שהאריך רבינו יונה בשערי תשובה (ג', קס') וכתב שם שבעה אופנים של "שונאי השם" שמפסידים עולם הבא מחמת שנאה שבלב! מרן המשגיח בעל אור יחזקאל זצ"ל היה מדבר על זה הרבה, כפי הנראה מפני שהם דברים המצויים שבני אדם נכשלים בהם.

ומאחר שחטא החורבן הוא שנאת חינם, אם כן התיקון לזה הוא באהבת הבריות ומידות טובות, שזה ההיפך משנאת חינם, וככל שיהיו יותר מידות טובות יתוקן חטא החורבן, ובזה בונים את חורבות ירושלים, ואמרו המשמח חתן וכלה כדוגמא ומשל למידות טובות, כמו שכתוב ברמב"ם (הלכות אבל יד, א') שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, ואם אדם משמח חתן וכלה מתוך מידות טובות ואהבת הבריות, הרי הוא מתקן בזה את חטא החורבן ובונה חורבות ירושלים.

ארבע אמות של הלכה

עוד אמרו חז"ל (ברכות ח', א') מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, וביאר הרב מפוניבז' זצ"ל שאין הכוונה שלפני החורבן לא שרתה השכינה בארבע אמות של הלכה, אלא שאז שרתה השכינה גם בבית המקדש וגם בארבע אמות של הלכה, ועכשיו לאחר החורבן אין השכינה שרויה אלא בארבע אמות של הלכה "בלבד".

ואכן בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים מקדש מעט (מגילה כט, א'), ומצינו להלכה שכשם שאסור לשבור אבן מבית המקדש כך אסור לשבור אבן מבית הכנסת (או"ח סימן קנב'), ולשיטת היראים זה איסור דאורייתא ועוברים בלא תעשון כן לה' אלוקיכם (דברים יב, ד'), והיינו מפני שבית הכנסת הוא מקדש מעט, ומי ששובר ממנו אבן הרי הוא כפוגע בשכינה. אם כן מי שעוסק בתורה בארבע אמות של הלכה הרי הוא בונה בזה את בית המקדש, שהמקום מתקדש על ידי עסק התורה, והקב"ה משרה שם את שכינתו.

מידות רעות כעבודה זרה

ומצינו גם להיפך, שיש דברים המסלקים את הקדושה, כגון מה שהובא בגמרא (יבמות צו, ב') מעשה שהיה בבית הכנסת בטבריה שנחלקו בדבר הלכה, ונתעורר ויכוח מתוך ריתחא דאורייתא, כמו שאמרו (קידושין ל', ב') אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שיושבים ועוסקים בתורה נעשים אויבים זה לזה וכו', אבל באותו בית הכנסת בטבריה מתוך הריתחא הגיעו לידי כעס, עד שנקרע ספר תורה בחמתן רח"ל.

ואמר על זה רבי יוסי בן קיסמא, תמה אני אם לא יהיה המקום הזה בית עבודה זרה, ובמאירי שם כתב כי הכעס הוא מידה מגונה מאד, ובפרט במקום קדוש זה מגונה ביותר.

ובאמת כבר אמרו חז"ל (זוהר ח"א כז, ב') כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, והיינו שדימו את הכעס לעבודה זרה, והטעם בזה מפני שכעס ועבודה זרה שניהם היפך האמונה, ועל פי האמונה אין שום מקום לכעס, כי כל צער שיש לאדם הוא מן השמים, ואם אדם אחר מצער אותו אין מה לכעוס עליו, שהרי הצער נגזר מן השמים, וגם אם הוא לא היה מצער אותי, מן השמים היו שולחים שליח אחר לצער אותי, ורק צריך לעשות חשבון הנפש ולהתבונן למה פסקו עלי צער מן השמים, ואם אדם כועס ואינו מתבונן הרי זה נובע מחסרון אמונה, וזהו הדמיון לעבודה זרה.

וכך גם בבית הכנסת בטבריה שנקרע ספר תורה בחמתן, אף על פי שזה היה מתוך ריתחא דאורייתא היה שם כעס יותר מדי, ולכן אמר רבי יוסי שסופו להיות בית עבודה זרה, וכך היה, מפני שהיו שם כעס ומידות רעות שהם כמו עבודה זרה. ועיין עוד בספר חסידים אות ר"ט.

הדרכים לבנין בית המקדש

נמצינו למדים שני דרכים לתיקון החורבן ולבניין בית המקדש, הא' הוא על ידי חיזוק במידות הטובות, שבזה מתקנים את חטא החורבן ובונים חורבות ירושלים, והב' כשאדם עוסק בתורה בארבע אמות של הלכה, זה נחשב שכבר יש לו בית המקדש. אלו הם שני עניינים שכל אחד יכול להתחזק בהם, שאין סוף למדרגות של דבקות בתורה ודבקות במידות טובות.

גם צריכים חיזוק בתפילה, שהיא עבודה קשה מאד, לזכות לדרגה של עבודה שבלב, ולפעמים צריכים תפילה על תפילה, היינו להתפלל על זה גופא, שנזכה לסייעתא דשמיא שהעבודה שבלב תהיה בשלמות כראוי, ולא שייך לזכות לשום דרגה בלי סייעתא דשמיא.

ב"ה אנו בני תורה ונמצאים בארבע אמות של הלכה שהם כבית המקדש, רק צריכים להמשיך ולהתחזק בדבקות בתורה ובמידות טובות, ולהמשיך את "בית המקדש" גם בימי בין הזמנים הבאים עלינו. יש הרבה ישיבות ומקומות התורה שאפשר ללמוד בהם בבין הזמנים, וצריכים להמשיך את הרציפות בעסק התורה ובתפילה ובמידות טובות כל אחד כפי כוחו.

והנה בתשעה באב דנו הפוסקים אם יש בו פטור מתלמוד תורה, ורק מי שרוצה יש היתר ללמוד דברים המותרים, או שגם בתשעה באב אין פטור מתלמוד תורה וחייבים לעסוק בתורה בדברים המותרים, ואין זה היתר אלא חיוב. אמנם בבין הזמנים ודאי שאין פטור מתורה, והרב מפוניבז' אמר שבין הזמנים הוא "זמן של בין הזמנים", היינו שהוא זמן של תורה כמו באמצע הזמן, ואין בו היתר לביטול תורה, רק הסדרים הם באופן שונה מאשר באמצע הזמן.

יהי רצון שנזכה כולנו לסייעתא דשמיא, ונזכה לבנין בית המקדש, לא רק מקדש מעט אלא בית המקדש ממש שייבנה במהרה בימינו!