פעם האדמור מגור שלח את בנו לקהילה בגרמניה של חרדי עובדים אל הרב שלהם לשלושת השבועות(כן, פעם היה מושג כזה עד שבאו הנאצים והחריבו הכל) שיראה סוגים של יהודים יראי ה' איך הם מבטאים את ההשתוקקות שלהם לבורא. בנו של הרבה הלך והזדעזע לגלות שבצומות שרים שירים משמחים ורוקדים. כשחזר לפולין סיפר לאביו הקדוש את מה שראה ואת זה שהוא לא מבין איך יהודי ירא שמים מסוגל לשיר בצום של אבלות. אמר לו אז הרבי מגור שככה זה. כל יהודי והדרך שלו להביע קרבת אלוקים. יש כאלה ששרים על רב שנפטר שירים ומרקידים את הרחבה כמו בהילולות על גדולי עדות המזרח ויש כאלה שבוכים ושרים שירי כינור. את שתי הדרכים האלו ה' יתברך אוהב ורוצה. אז יש כאלה שבוכים בתשעה באב ולא מחייכים אפילו ויש כאלה שדווקא השירה העצובה והמרטיטה הזו גורמת להם להרגיש קשר לחורבן. הקב"ה אוהב כל דרך שהיא, העיקר שעל ידה האדם יגיע לשלמותו הרוחנית.
אם יש רב שמתיר לשיר שירים כאלה בצום וזה הרב שלהם, שיתהפך העולם-הם מחויבים לשמוע בקולו. וכשיעלו לגן עדן,בהנחה שהפסיקה הזו היא לא נכונה, הקב"ה ישלח אותם הישר לגן עדן כי כל מטרתם הייתה לטובה. אולי את הרב ישפטו.

מי אנחנו בכלל שנשפוט אנשים ועל הדרך שלהם לעבוד את ה'?!