"אלה הדברים" (א,א)

מובא "בספר החיים", לרבי חיים, אחיו של המהר"ל מפראג, ששם דורש את שמות הפרשיות של ספר דברים כדלהלן:

אלה ה"דברים" שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. "ואתחנן" – אני מתחנן שתקשיבו, "עקב" – מכיון ש"ראה" – תראה את המצב: הרי יש "שופטים" בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה "כי תצא" מהעולם ו"כי תבוא" אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם "נצבים" היום, אבל למחר "וילך", אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש "האזינו" לדברי, ותבוא עליכם "זאת הברכה"…

•

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, במדבר בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". מדוע הוזכרו כאן כל אותם המקומות? מפרש רבינו רש"י הקדוש, "לפי שהן דברי 'תוכחות' ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". כלומר, היה צורך להזכיר את כל אותם המקומות, בכדי לרמוז, שבאותם המקומות הכעיסו בני ישראל את ה', והדברים הם דברי תוכחה המכוונים כלפיהם. ומשה רבנו עם כל היותו מנהיגם של ישראל, שמר על כבודם של ישראל, וכשבא להוכיחם, עשה זאת ברמזים, בכדי שלא לפגוע באף אחד מישראל. ואף במקום שיש מצוה להוכיח אחד את השני, הרי שעלינו לעשות זאת בצורה שלא תפגע בו' וכמו שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", אבל ההתלבטות תמיד תהיה מצד אחד אם אדם חוטא צריך להוכיחו, ואם כן הרי אי אפשר להוכיחו מבלי שיפגע איך נדע.

וראיתי מתרצים ע"פ משל, למלך ששלט שלטון ללא מצרים, הוא היה הכל הוא המצביא הצבאי, הוא החליט בעניני כלכלה ומשפט וכל דבר יושק על פיו. למלך זה היה בן יחיד שהיה מפונק וחי בנעימים. לימים ראה המלך כי הוא בא בימים וזמנו קרב ובא, אולם בנו יורש העצר בטלן גדול ולא יודע כלום, החליט ללמדו את כל ענייני המלוכה, הכוללים, צבא, בטחון, כלכלה וכספים, חוק ומשפט, כדי להכשירו לקראת השלטון העתיד ליפול בידו לאחר מותו.

תיכף ומיד, ציוה לקרוא למומחים מהאקדמיה שילמדו את בנו. המומחה הראשון היה מומחה לצבא וביטחון. השני היה מומחה לכלכלה וכספים. והשלישי היה מומחה לחוק ומשפט. נתן המלך את שכרם ביד רחבה, והקציב להם שנתיים ללמד את בנו ולהכשירו לקראת השלטון העתידי. עברו שנתיים, והמומחים באו לארמון המלוכה כשבפיהם הבשורה כי בן המלך למד בשקידה וראוי הוא למלוך, מכיון שהוא מבין היטב בעניני כלכלה, בטחון ומשפט. שמח המלך מאוד וקבע יום למסיבה, הוציא תעודות הוקרה למומחים, אך לפתע, ביקש המומחה למשפט, לתת עוד שיעור אחד לבן המלך, ובקש שהות של שעה. לקח המומחה את בן המלך לחדר סמוך, והיכה אותו בשוט חמש מכות נמרצות, בן המלך חזר לאביו חבול וכואב, המלך כמובן כעס מאוד ובקש הסברים מהמומחה למשפט, מה פשר הדבר? עמד המומחה והסביר למלך, אתה הרי צוית אותי להכינו להיות מלך ושופט, הדן משפט צדק, והנה כשיבואו לפניו לדין כל מיני פושעים ועוברי דת המלך, הוא עתיד להחליט על עונשם, כמה מלקות עליהם לקבל, והוא כבן מלך מפונק שמימיו לא הכו אותו, ואפילו יתוש לא העז ליגע בו, ישב הוא על כסאו ויפסוק שיתנו עשר מלקות או עשרים מלקות, והוא אינו יודע, שיש אנשים שאחר חמש מלקות כבר ימותו, כיון שאין הוא יודע כוחה של כל מכה ומכה, ואלו עכשיו, כשקיבל ממני כמה מלקות, ידע להעריך ולאמוד מהי כל מכה ומכה, וכשיבוא להחליט אם לתת חמש או שש מלקות, הרי הוא יחשוב פעמיים, שהרי חש זאת על בשרו, וממילא ידון דין אמת, ואת זה הרי ציויתני ללמדו, וכך אמנם עשייתי.

למדנו מכאן, כדי שאדם ידע לשפוט את השני, הרי שהוא צריך להרגיש אותו ולחוש מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו באשר הוא שם. וכדברי רבותינו, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ו"הוי דן כל אדם לכף זכות". אם לפני שנוכיח את חבירנו, נזכור תמיד לעצור לרגע ולחשוב, איך אנחנו היינו נוהגים במצבו, לפי מה שהוא עובר כעת, הרי ודאי שהכל יראה אחרת. בימים אלו, יש להרבות באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם.

•

"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (א, טז)- שואל האור החיים הקדוש "קשה, מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו על מה ידונו?". עוד מקשה האור החיים, מדוע נאמרה כאן הלשון "שמוע", במקום בלשון ציווי רגיל, "שמעו"?.

מתרץ האור החיים א': שהלשון "שמוע" מורה על התמדת השמיעה באריכות, דהיינו שיהיו הדייינים סבלניים, וגם אם יתווכח בעל דין זמן רב ויביא עוד טענות וכד', לא יאמרו הדיינים שמענו אותו די וכעת עלינו לפסוק. וכמו כן, אם היה דין שארך זמן רב ונסתיים, לא יאמרו הדיינים, כעת אנו עייפים ויגעים, ואין בכוחנו לשמוע את המתדיינים הבאים אחריהם עד למחר, אלא יקבלו מיד את הבאים אחריהם, שלא יהא עינוי הדין. תירוץ נוסף אומר "האור החיים", שהלשון שמוע בין אחיכם באה לומר "שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שווה ביניהם, ו'שמוע', פירוש, דרך השמיעה, תהא 'בין אחיכם'; אם אתה תישא עיניך תישא לשניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם. או אפשר, שיצוה שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו, ושיסתתמו טענותיו".

ומוסיף האור החיים ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם, שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה- ושפטתם צדק".

ושמעתי עוד פירוש. שלפני שיכריעו את הדין מצווים השופטים "שמע בין אחיכם", שכן לעתים עצם השמיעה לדין ודברים המתנהלים בין המתדיינים, שעצם שמיעת השיח בין הצדדים מסייעת לשופט להוציא את הצדק לאור.

כמו שמובא על רבי משה חיים זצ"ל, אביו של ה"בן איש חי", דן פעם בין יהודי לגוי: הגוי טען שהיהודי חייב לו סכום כסף כלשהו, ואילו היהודי הכחיש זאת בכל תוקף. הרהר הרב מעט, ואחר אמר להם שהוא צריך להוסיף לחשוב על כך, ולשם כך הוא יוצא לשאוף אויר בחוץ. מיד לאחר שיצא מבית המדרש, נמלך בדעתו ושב לעזרת הנשים, לפתע הוא שומע את הגוי פונה אל היהודי ואומר לו: "האינך מתבייש לעמוד ולשקר כך, מול ארון הקודש שלכם? הלא יודע אתה שהנך חייב לי!". נענה לעומתו היהודי: "ומה אתה חושב, אם אשלם לך, לא יהיה לי ממה לפרנס את ילדי, ויהיה עלי לעבוד קשה… חייב אני לכפור בכסף הזה!"… מיד הבין הרב שהיהודי אינו דובר אמת וחייבו לשלם לגוי את המגיע לו. בזכות אותה שיחה סתמית ושמיעת שיחתם של בעלי הדין – יצא הצדק לאור!