טוב, בדרך כלל אני מחבבת את הז'אנר הקומי, קשה לי עם דברים כבדים וניסוחים פומפוזיים – בפרט בדברים שההבנה שלי בהם דלה משהו, אבל הימים האלה כל כך רציניים וקרויים בשם עצוב כזה ואסור להסתפר ולהתחתן והכי גרוע אסור לקנות דברים חדשים, אז מה למען ה' ישמח אותי?
סתם שתדעו, בזמן האחרון מציקות לי המחשבות סביב נושא החורבן ומהותו, אני מנסה להבין איפה אנוכי ממוקמת במאה העשרים ואחת – ואיך בדיוק ובאיזה אופן זה נוגע בי.
נכון שרק בתשעת הימים שקודמים ל"תשעה באב" זה ממש רציני, והאשכנזים שביננו לא טועמים יין ובשר ולא מכבסים ובקושי מותר להם לנשום, אגב, זו סתם אפליה מגזרית, ועוד אחרי זה המזרחים יטענו לקיפוח.
נכון שהאבל האמיתי מורגש בתשעה באב – שאז על פי המסורת היהודית לא נוגעים באוכל למשך 24 שעות (לא כזה מסובך אחרי שבסעודה מפסקת אף אחד לא טומן את ידיו בצלחת) וכן תנאי ההנעלה לא אופטימליים, מה אומר ומה אדבר, חורבן של ממש.
בסיום היום הקשה הזה, דקה לפני ערבית, אנשים ברחובות נדמים כצללים ומוכנים לאכול חצץ, פשוט נורא.
כמה שעות קודם לכן – הם היו עסוקים במגילת איכה, שם התיאורים קורעי לב מתארים רעב מהו, בצבעים חיים ובלי לחסוך במילים.
שואת יהדות אירופה מחווירה לעומת תיאורי החורבן, אימהות מבשלות ילדיהן, היצירה הארכיטקטונית המדהימה ביותר בהיסטוריה הפכה לתל חרבות, זרים שולטים בירושלים החרבה, שועלים מהלכים וצחוקם הלועג נשמע למרחוק.
ושוב בתוך הערבוביה של ההיסטוריה ושל הימים האלה בו אנחנו חיים – אני מנסה ותוהה מהו חורבן?, האם יש לנו היום שיג ושיח עם המושג המפחיד הזה?
מה בעצם מנהגי האבלות שלנו באים לסמל? האם הם משפיעים עלינו?
הרי אנחנו נוהגים בהם כלאחר יד ומוצאים פרצות להקל.
בואו נודה על האמת, עוד מהילדות שלנו כשהיינו עוצמים עיניים בסיום התפילה ומתפללים למשיח – לא ממש ידענו מי ומה. אנו חיים על המקורות והאמונה התמימה הזו שעוברת מדור לדור, ומקווים מאד שנזכה לראות את המשיח מגיע על סוס לבן ומן הסתם הוא נראה כמו מסיפורי הצדיקים של 'מחניים'.
המשיח נמצא בדימיון שלנו ושגור על לשוננו בדיוק כמו 'שלום', 'היי', 'מה המצב?' ו'ביי'.
תכל'ס, האם מתאים לנו שהוא יגיע עכשיו בדיוק באמצע שאנחנו מפתחים קריירה או מחתנים ילדים?, האם בואו יעזור לנו לשלם את המשכנתא או האם נוכל לנסוע לטיולים בחו"ל?
כשחושבים על זה לעומק לצד חיי היומיום השגרתיים והטובעניים שלנו – אני באמת מתבלבלת, גם אחרי שאני עושה סדר במושגים ומנסה לפשט אותם – אני עדיין מרגישה אבודה.
האמת היא שטכנית יש קצת יותר זמן בימי 'בין המצרים', כי אין חתונות ולא צריך לקחת את השבט לגזיז, אבל זה חיצוני מדי ולא ממש גורם להרגיש כאילו חרב הבית,
כי עם יד על הלב – זה משהו שאף פעם לא חשנו, אז איך נדע להתאבל על האובדן?
ואז דקה לפני שאני נופלת לזרועות הייאוש והבלאגן המחשבתי – מגיעה הודעה כואבת על עוד מקרה מוות של ילד, ועוד מחלה סופנית של אמא צעירה. כל כך לא הגיוני ולא נתפס. ופתאום ברורה לי תמונת החורבן, ואני מבינה שאנחנו בגלות מתמשכת ויש רק אלוקים אחד שיש בידו את המפתח להוציא אותנו מהגלות ומהצרות, והמשיח נראה בעיני רוחי על כל הדרתו ולובנו וזקן שיורד על פי מידותיו, לא מעשיות ולא נעליים, משיח NOW.