בשנת 1876 רשם אלכסנדר גרהאם בל- ממציא צעיר ומבריק, את הפטנט שלו – הטלפון. הבקוש להמצאתו היה עצום, אך בל, פקפק בעצמו ובהמצאתו ופנה אל הענק של אותם ימים, וסטרן יוניון, ושאל אם הם מוכנים לקנות ממנו את הפטנט ואת החברה הקטנה שלו, תמורת 100 אלף דולר. נשיא וסטרן יוניון לעג לו ודחה את הצעתו בטענה שהמחיר מגוחך. למרות מחאת התקשורת ועובדי החברה, פרש אלכסנדר בל מחברתו ועסקי הטלפון. אלכסנדר בל סבל מ'יסורי גדילה'.

מקרה זה, אחד מני רבים, מציג את תופעת 'יסורי גדילה' ומתן 'צו הריסה' אישי. תופעה זו, היא מנת חלקם של רבים וטובים, גאונים ומבריקים לצד אפרוריים ונטולי יוזמה. כברת דרך שהושגה בעמל בכל רכיב משגרת החיים, כמו: רוחניות, בריאות, זוגיות, קריירה וכדו' עלולה להגדע באיבה, להשאיר אדמה חרוכה אחרי בעליה, שבמהלכים הנראים הזויים הורס כל חלקה טובה.

לאחר הפגיעה וההפסד מגיע פכוח הנפש. ההתפכחות מוצאת את האדם אכול רגשות אשם וחרטה, מכה על חטא ושואל- איך יריתי לעצמי ברגליים?

איך, באמת?

בתשובה לכך נערוך הכרות עם שתי הדמויות המתאכסנות בנפשנו, דמות חיובית המונעת מרגשות חיוביים ודמות שלילית המופעלת ממערכת הרגשות השליליים. הדמות החיובית סוללת את הדרך להתפתחות ושגשוג, אומץ ותעוזה, לעומת הדמות השלילית המצירה אופקים, חוסמת ומכשילה.

מהו הכח המעניק לדמות הדומיננטית את הבמה וחופש הפעולה? מדוע נבחר להכנע למערכת השלילית ההרסנית במקום להווייה החיובית?

האזנו, ותחי נפשכם-

נדמה את נפש האדם ליסוד המים. המים צופנים את סוד האזון. בתנועתם המתמדת הם שואפים להשוות את גובה פני המים. נפש האדם- רחבה מני ים, וגם היא, חותרת בתנועה מתמדת לאזון ושויון. האדם שואף ל'שויון נפש'- לחוש אזון במערכת הרגשית ולהמנע מפערים ומתחים.

מתח נפשי הינו תוצר של פער בין מצוי לרצוי. הנפש הכמהה לאיזון, פועלת בהתמדה לנטרול המתח באמצעות צמצום הפער- השגת הרצוי, או לחלופין, דכוי הרצוי והשלמה עם המצוי.

דמינו איש עסקים מבריק, בעל מוניטין צובר תאוצה, עסקיו ענפים ומסועפים, והוא מתקדם בנחישות אל הגשמת חזונו העסקי – השגת אוטוריטה בתחומו. עם השעיטה להשגת היעד מתחילים להצטלצל בתת תודעתו פעמוני אזהרה. קולם מתריע: 'הזהר! אל תקרב אל הפסגה!' 'מראש ההר – יש רק דרך אחת – להדרדר מטה…' 'הצמרת נועדה למצוינים ויעילים ממך…'  – זמזומים אלו מבקיעים סדקים בחומת ההצלחה הנבנית בעמל.

הגשמת החזון- כבישת האוטוריטה, הוא בבחינת ה'רצוי' אצל מיודענו, ואילו ה'מצוי' אצלו בנפש – אלו האיומים המנקרים בדרכו למצוינות. הנפש תפעל להגנתה ותנסה בכל דרך להשיב את האזון שהופר. האזון יושג באמצעות צמצום הפער בין הרצוי למצוי. הרצוי- יתפוגג על ידי הנמכת צפיות וגניזת חלומות, המצוי- יתעצם על ידי הענקת משקל משמעותי לחששות והפחדים. הסכוי יוכרע לטובת הסכון.

הקטנת טווח הפער והחזרה לאזון, אינה נעשית בתהליך מודע, אנו רק עדים לתוצאות המעוררות פליאה ותמיהה. מיודענו, שעדיו היה לגדולות, יכשל בשגיאות בוסריות של מתחילים, ולכל המרימים גבה ימצא בוודאי ק"נ תרוצים… וכך, באפקט דומינו ימשיך תהליך ההרס העצמי, ובעקבותיו, המפולת הבלתי נמנעת.

העדר הלימה בין זהות האדם הרצויה לזהות המצויה תתבטא במתח נפשי. פער רחב מדי בין הרצוי והמצוי בזהות יוצר בור המפיל לתוכו את האדם, ומשם, מופעל מנגנון ההרס העצמי הנועד לאזן בין כוחות הנפש הסותרים.

מחשבות יוצרות מציאות

נעיין בדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לג): "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו – שלו קודם" , ומדוע?  כיוון שאחריות האדם לדאוג, בראש ובראשונה, לממונו שלו, כפי שנלמד מהפסוק (דברים, טו'): "אפס לא יהיה בך אביון" – מוטלת עלינו חובת ההשתדלות להמנע מעניות.

הנחה זו, לכאורה, מתערערת בהמשך דברי הגמרא המבארת כי הדואג לממונו יתר על המידה, סופו שיזדקק לבריות.

הגמרא מציגה שני פנים שונים לענין. פן אחד הוא של ההנהגה הרצויה בה דאגת האדם לרכושו קודמת לשל אביו או רבו. הפן השני, שאינו רצוי, מציג אדם שדאגתו לממונו מופרזת, וסופו- עניות.  הסוד טמון, כאמור, באזון. מציאת שביל הזהב בין הדאגה הרצויה לזו המוקצנת.

המהר"ל בספרו 'חדושי אגדות' מעמיק בדברי הגמרא שלעיל; החרד לממונו – סופו עניות. על מה ולמה? ומשיב, כי המתיירא לממונו וכל מחשבתו טרודה וסובבת את ציר העניות, הרי שידמה בדעתו כי עני הוא, אז יאמץ הנהגת דל ואביון, עד שיווכח כי אכן – עני הוא! כפי שאמר איוב: "אשר יגורתי- בא לי".

מחשבות אובססיביות של עניות, סבל ומסכנות, מעצבות את זהות האדם ומשליכות על התנהלותו. נפגוש אותו ברחובה של עיר כשפניו חמוצות, הלוכו רפה ולבושו מרושל, הן בדמיונו – עני הוא! חזות זו אינה מזמינה שותפות עסקית מקדמת או אמון כלכלי מבטיח, היא מרחיקה מהאדם את האפשרות לצאת ממעגל האמונות והדמיונות כי עני הוא. מחשבותיו יוצרות מציאות וממלכדות אותו בעניות.

המחשבה והתפיסה שלנו את עצמנו יוצרות את מציאות חיינו. אם נהי בעינננו כחגבים, כך גם תהא מציאות חיינו.

המהר"ל מחזק את דבריו בעזרת הדוגמא הבאה: לו נקח שתי קורות עץ זהות, האחד נניח על רצפת החדר, ואת השני, נציב על גבי נחל כשהוא קשור היטב ללא תזוזה. נבקש ממאן דהוא לחצות את הקורות מקצה אחד למשנהו. להזכירכם, מדובר באותן הקורות בדיוק. מה רמת הסבירות כי האלמוני יעבור את רפסודות העץ בבטחה? לכאורה, אין הבדל, הנתונים זהים – הן של ההלך הצועד והן של קורות העץ. המהר"ל מפתיע בדבריו ומשער כי הצועד על גבי הקורה המונחת על המים – יכשל וימעד. מדוע? כיוון שהוויתו שאובה לפחד שמא יפול, מוחו קודח בחוסר מנוחה אודות הסכנה, הוא אינו ממוקד בבצוע המטלה ביעילות.

אי לכך, כשהאנרגיות מופנות לאיום מרחף, אין פניות והקצאת משאבי נפש להתקדמות והתפתחות, והאדם אכן מועד בבור שכרה לעצמו.

לו הייתי רוטשילד-

שאלו עני מרוד: 'לו היית רוטשילד, מה היית עושה?'

השיב: 'אחליף את מגדלי המגורים לבתים נמוכים, כדי שלא אצטרך לטפס כל כך הרבה קומות כשאני מקבץ נדבות…'

ננפץ מיתוס רווח הטוען כי המדד לעשיר או עני הוא המצב הכלכלי ומאזן הרווחים בחשבון הבנק. נתון זה אינו מבטיח את עושרו או עניותו של האדם. ישנה אימרה עממית כי אם העשירים יהפכו לעניים והעניים יתעשרו הרי שתוך פרק זמן קצר יתהפך שוב הגלגל וישוב כל אחד לקדמותו, לזהותו המקורית.

עשירות או עניות אינן משקפות רק נתונים פיננסיים, אלא, את זהות האדם שמערכת האמונות ותפיסת העולם שלו מתורגמת לעשירות או עניות.

לפני שתמהרו אל דוכן הפיס הקרוב, בתקווה לזכות בהגרלת המליון שתחלץ אתכם מהאוברדרפט ותמצב אתכם עם העשירון העליון, הסכיתו למחקר מרתק שהעלה כי מרבית הזוכים בסכומי עתק בפיס, מאבדים את כספם תוך 3 עד 5 שנים! היתכן, אתם שואלים?!

הזוכים, שהיו אנשי עמל המתפרנסים בעבודת דחק יומית, בעלי חשבון עו"ש הנע על ציר פלוס – מינוס, הפכו לפתע פתאום לבעלי רכוש הגדול מכפי מידתם. שנוי הסטטוס החד ונגזרותיו בחיי היום יום – מעיק ומאיים.

הזוכה המאושר אינו מזוהה בהתנהגותו, שיחו ושיגו עם בעלי המאה. אישיותו מורגלת בישן והמוכר. החדש, גם אם טומן הזדמנויות, הינו מעבר לארץ לא נודעת, מאיימת ומנוכרת.

בטוי נוסף לכך ניתן לראות במרוץ לקראת בחירות. מועמדים שהפגינו בטחון ואמינות בדרך אל הקלפי, ואכן הפכו לנבחרי צבור. אז, בזמן אמת, הנבחר חש פיק ברכיים, חוסר אמון ביכולתו להגשים את הצפיות. הוא אינו מזוהה תדמיתית עם התפקיד שהושת עליו, וחש כי חליפת הנבחרים חונטת וחונקת את אשיותו. המתח והלחץ בהם הוא שרוי יתנו את אותותיהם. מהר מאד הוא יאבד את אמון הצבור שיעמוד משתאה למול טעויות הרות גורל המהוות נדבך בהרס העצמי.

הפער הנוצר בין המצוי לרצוי מביא את האדם למתח נפשי בלתי נמנע. האדם יחלץ מהמצוקה הרגשית הנתון בה, על ידי פעולות חסרות הגיון ובחירות טרגיות. מערכת החשיבה והערכים תגויס למחול השדים הזה. האדם ינמק את ההרס העצמי על ידי יצירת התניות ואסוציאציות שליליות למצב החדש. כך לדוגמא, יזמר העני באזנינו בגנות העשירים ובעלי השררה, ובחשיבות השפלות והרוח הנמוכה. דעות אלו אינן נובעות מעיון מעמיק וכנה, אלא, באות להצדיק ולאשרר את דכוי הזהות הרצויה- החדשה, תחת הזהות המצויה- המקורית.

התמקדות בחשיבה צרה ומוקצנת הפוסלת באופן גורף את השני, מהווה מנגנון הגנה. מנגנון זה משמש כלי לוחמה שחוק, אך נפוץ בידי רבים, ופורק מעליהם את עול ההתמודדות האמיצה והבריאה עם האתגר המשחר לפתחם.

עיצוב עוותי חשיבה שכיחים במצבי מתח נפשי בין מצוי לרצוי, אך אינם מעידים על חכמה יתירה, אינטלגנציה מרובה או תפקוד מיטבי, אלא בטוי למצב הנפשי של זהות האדם.

הוצאה לפעול של 'צו ההריסה'-

יצר ההרס העצמי לובש צורות שונות ומגוונות בהתאם לנפש הפועלת ולסצינה הרוחשת.

התהליך יכול להתרחש ביודעין ומישרין, או בעקיפין, תחת מעטה הסוואתי של התת מודע.

בחירות רדודות והתנהלות שטוחה ואפטית מעידים, לעיתים, על תהליך הרס עצמי. בנוסף, האדם בוחר 'להסתפק במועט' במערכות החיים השונות: רגשות, חשיבה, ערכים, חברה ועוד, גם אם תקרה לפניו הזדמנות פורצת דרך להתקדמות והתפתחות, הוא יציב לעצמו מכשולים ואבני נגף וידון את עתידו בדלתיים סגורות.

דפוס אישיות אימפולסיבי, הפועל ללא מערכת סנון ובקרה בוגרים, עלול לבטא גם הוא תהליך הרס עצמי. במצב זה עלול האדם, כאמור לעיל, לפתח עוותי חשיבה. יתכן, ובראשית הדרך מודע האדם לעוות הקיים, אך, חזר ושנה נעשה לו כהתר, והעקום הפך למישור בזהות האדם.

תהליך פוגעני זה נחקר רבות על ידי קשת רחבה של אנשי מקצוע  ומנתחי התנהגות. הם נוכחו לראות בטוי לתופעה אצל מרגלים.

המרגל המיתולוגי של ארצנו, אלי כהן שריגל בדמשק, משמשת גם דוגמא לכך. רעיתו שבה והתריעה לפני תפיסתו, כי התנהלות זחוחה וחסרת זהירות מצד כל הגורמים המעורבים עלולה לפגוע בבעלה ולהסגירו. תחזיתה, לצערנו, התממשה.

החוקרים מתיחסים לאנשים בעלי תפקידים מאתגרים ונחשקים. תחושתם חדורת שליחות וספוק, אך עם הזמן הם מפתחים שנאה עצמית וסלידה לזהותם. הם מאבדים את ההערכה לכסף והמעמד. המצפון מעיק ונוקף כיוון שתפקידם פוגע או סותר את ערכיהם ומוסריותם, החרטה המכרסמת פוגעת בנחישות הנצרכת למלוי התפקיד, דבר המביא לחוסר זהירות וכשל עצמי.

נעים להכיר!

כפי שנוכחנו, תהליך יצירת המתח הנפשי בין הרצוי למצוי הוא בלתי נמנע. כיצד אם כן נפוגג מתח זה באופן בריא ומקדם? נפעל גם אנחנו בתנועה מתמדת לאזון הנפש. אך במקום לגמד את הרצוי, נעמוד באומץ ותעוזה מול המצוי, ונוכל לו. איך? לא נמתין לפער שיבלע אותנו אל חיקו. נערוך הכרות מקדימה ונעימה עם זהותנו המתחדשת. נקדם את השנוי מתוך מודעות ואחריות. כל השג או התפתחות ישולבו בשנוי התנהגותי המאפין את הזהות של התדמית החדשה. כך לדוגמא, קודמת בעבודה? מעמדך שודרג? משרתך החדשה מאופינת בלבוש מכובד יותר, שיחות רכילות צהובות אינן תואמות אנשים במעמדך, כל אלו דוגמאות לשנויים יזומים. זרימה בריאה עם הזהות והשנוי יבטיחו, בס"ד, הקטנת הפער הנובע משנוי המצב המצוי לרצוי. אל נא תהא קטון בעיניך, כי ראש לישראל אתה!