״קום לך אתם… ויחר אף אלקים כי הולך״ (כב , כ- כב)

מקשים לכאורה, מה הטענות על בלעם, הרי כשבאו שרי בלק לבלעם עם הצעת בלק, אמר להם "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה" וכאשר ה' אמר לו "לא תלך עמהם לא תאר את העם", הוא סירב להצעתם. גם כאשר שבו בפעם השניה השיב להם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה" ושוב המתין למוצא פי ה' שאמר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" וכך עשה. א"כ מדוע חרה אף ה' כי הולך הוא ומדוע ניצב מלאך ה' בדרך לשטן לו?

ועוד קשה אם המלאך רצה למנוע ממנו את ההליכה א"כ מדוע לבסוף אמר לו המלאך "לך עם האנשים"?

רש"י כתב: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', כלומר, כיון שכ"כ התעקש בלעם ללכת למרות אזהרת המלאך לכן אישרו לו ללכת בדרך שרצה לטעות בה. ולכאורה תשובה זו עשויה לישב גם את הקושיא הקודמת שהרי כשהמשלחת באה בראשונה נאמר לו לא תלך עמהם ואילו בפעם השניה נאמר לו קום לך אתם, ולכאורה ההסבר לשינוי ההוראה הוא בגלל המאמר בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' וזה בעצם היה חטאו שהשתוקק ללכת ולקלל. אלא שאם כן יהיה קשה מדוע לא הזכיר רש"י את הטעם הזה כבר על הפעם השניה שדיבר עם ה'?

הגאון מווילנא זצ"ל מיישב זאת ע"פ דיוק של מילה אחת יש להבחין בין המילה "עם" למילה "את". כאשר כתוב בתורה 'לך את האנשים' או 'קום לך איתם' המשמעות היא להליכה בצוות בלבד אך אין הדבר אומר שהלכו בעצה ובמטרה אחת, אבל כאשר נאמר "לך עם האנשים" או "וילך בלעם עם שרי בלק" פירוש הדבר שההליכה איתם היא באותה עצה ומטרה.

ובזה מתורצות כל השאלות, כי כשבאו אליו בראשונה האנשים בהצעה לקלל, שאל את פי ה' שענה לו "לא תלך עמהם", "לא תאור את העם" כלומר, אל תלך ״עמהם״ לצורך קללה. לכן אלו באו אליו בפעם השניה בצורה מתוחכמת והציעו לו ע"י שרים ונכבדים "אל נא תמנע מהלך ״אלי״ כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה" כלומר, שיבוא 'איתם' והוא לא צריך בכלל להתחייב לקלל, העיקר שיבוא בצד הם הבהירו לו שהמטרה היא שישתכנע לקלל וע"כ השיב להם מיד שלא אכפת לו, כמובן, ללכת ולקבל כבוד וכסף וזהב אבל לקלל הוא לא יוכל כי גם ״אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה'".

ולכן בפעם השניה הורה לו הקב"ה "אם לקרא לך באו האנשים קום לך 'אתם' ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", כלומר, לך 'איתם' אך לא 'עמהם' למטרת קללה וציווה עליו שיאמר רק את אשר יאמר אליו ה'. אבל למחרת בבוקר נאמר ״ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב״ בלעם לא פעל כציווי ה' אלא הלך בהתלהבות "עם" שרי מואב במטרה לקלל, לכן אז כתוב "ויחר אף אלהים כי הולך הוא". אמנם כאשר בלעם שאל את המלאך אם הוא אמור לחזור ענה לו "לך 'עם האנשים", היינו, לך עמם בעצתם אך "אפס, את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר" כלומר, גם אם תרצה לא תוכל לקלל כי מלאך רע בעל כורחו יענה אמן.

"כי מראש צורים אראנו " (כג' ט')

כותב רבינו יוסף חיים מבבל כי ידוע שאברהם אבינו ע"ה היה עקר, עד שה' ברחמיו עשה עימו נס ונפקד בזרע של קיימא, ואותו הדבר היה עם האימהות הקדושות, ומדוע באמת היו אבותינו עקרים? הרי אין מקרה בעולם ובוודאי ישנה סיבה לכך.

והנה כאשר לאדם נולד בן או בת לעולם ניתן לומר שמבחינה מסוימת הוא מוליד גם את נכדיו עד סוף כל הדורות, כי הוא זה שהוריש להם את כח ההולדה המאפשר לו את המשך שרשרת הדורות, ברם רצה הקב"ה לנתק את הקשר והיחוס של האבות והאמהות לאבותיהם, תרח, בתואל, לבן, ולכן סיבב הקב"ה שאבותינו יהיו עקרים ולא יקבלו את כח ההולדה מהוריהם, אלא שכח הולדתם יהיה חדש ועצמאי, כדי שיהיו הם אבות האומה, ועל פי זה אפשר לבאר את הפסוק "לא תאור את העם כי ברוך הוא, אין לך אפשרות לקלל את אברהם יצחק ויעקב כי הם ברוכים, ואם תנסה לקלל את זרעו של תרח או בתואל ולבן שאז יקוללו גם ישראל, לא תוכל כי בני ישראל לא מתייחסים אליהם אלא רק לאבותינו הקדושים מפני שהם היו עקרים ולכן נפסק הייחוס.

ולפי זה מתבאר באר היטב הפסוק "כי מראש צורים אראנו", כי כשמסתכלים על יחוסו של עם ישראל מהיכן הוא מתחיל רואים רק "ראש צורים" דהיינו אברהם "ומגבעות" אלו האמהות "אשורנו" ורק הם היחוס של עם ישראל, ולא אחר ולכן "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ולכן אומר בלעם אפילו אם ארצה לקלל את זרעו של תרח לא יעזור כי "בגויים" דהיינו תרח, בתואל, ולבן, לא יתחשב אין הם נחשבים לצאצאיהם ולכן זה לא יועיל.