לא תמיד אנשים ערים לכך שסוגיית הוויתורים בנישואין היא סוגיה מסוכנת ורגישה מאוד, בעיקר כי לא פעם אנחנו מתבלבלים בין וויתור לבין צבירה. קחו את הסיפור הבא: בעל אמר לאשתו שהוא יעזור לה עם הילדים, דבר שלא עלה בפועל בסופו של דבר. מאחר והאווירה הייתה טובה, העדיפה האשה לוותר ולהבליג, אך אחרי כמה פעמים נוספות שבהן הדבר חזר על עצמו, היא התפרצה וכעסה, תוך כדי שהיא מזכירה את שקרה לפני שבועות מספר עם הילדים הבעל, מצידו, מרגיש כי המריבה היא מחוץ לכל פרופורציה, היא מתעצבנת ומבקרת והבעל לא מבין! ואז… האישה גולשת אל נושאים אחרים בנישואין: היא מזכירה לו איך הוא איחר בהזדמנות אחת ולא קיים הבטחה בפעם אחרת, והוא מרגיש שהוא לא מבין מאיפה זה בא לו עכשיו, מה הקשר למה שקורה כעת

כאשר ננתח את המקרה, נשים לב שבפעמים הראשונות שבעלה לא עמד בהבטחה שלו היא האמינה שהיא ויתרה לו, אבל היא לא ויתרה אלא צברה עוד ועוד ולבסוף זה התפרץ במריבה האחרונה הייתה לה ציפייה סמויה שעוד מעט בעלה יבין ויעשה את השינוי שהיא מצפה שהוא יעשה מבלי שהיא תדבר על זה אתו.

אם היא באמת הייתה מוותרת אז זה היה נשכח רגשית כבר אז, וזה בטח לא היה מטריד אותה כעת, אבל כנראה שהיא לא באמת סלחה, היא בסך הכול צברה, וזה לא דבר רע אם לא מוותרים אבל חשוב לא לצבור וכן לדבר על הדברים המציקים, כי לוותר מידי פעם הרבה אנשים יכולים אבל לוותר באופן קבוע לאדם שאנחנו חיים אתו בשגרת היום יום, זו מלאכה שמעטים יכולים להתמיד בה, ולא כדאי לבנות על בסיס זה מערכת קשרים לטווח ארוך עם אדם בקשר יום יומי.

המקרה מלמד שבנישואין צריך לשקול בחכמה את סוגיית הוויתורים ולבדוק הפסד מצווה כנגד שכרה, כי לפעמים על ידי שלא נוותר אלא נביע את עצמו נוכל לנהל מערכת קשרים אשר היא טובה לשני בני הזוג.

אין כאן כוונה שאנחנו צריכים להפסיק להתחשב בבן הזוג, הכוונה היא שכשמשהו מפריע לנו, כדאי וחשוב לדבר על זה על מנת שלא נצבור תחושות רעות פעם אחר פעם, שימלאו אותנו ברגשות שליליים אשר יתפרצו בוויכוח הבא מחוץ לכל פרופורציה אי אפשר בלי לוותר מידי פעם, אך גם אי אפשר על ידי שמוותרים כל הזמן

מכאן שאם אנחנו רבים מחוץ לכל פרופורציה זה אומר שכנראה צברנו הרבה מידי, וכאמור, ההוכחה לכך מתבטאת במריבות שלנו עם בן /ת הזוג, שמתחילות בנושא המריבה ועוברות במהרה לאזכורים של פרשיות שונות שהתרחשו במהלך הקשר שלנו, ושאינן רלוונטיות לריב העכשווי.

מחקרים כיום מראים ש-70% מהזוגות רבים סביב אותו נושא במשך 4 שנים. אחרי 4 שנים הנושא מתחלף, אבל את כלי התקשורת והדרכים הנכונות לנהל דיאלוג הם לא החליפו ולכן רק הנושא יתחלף אבל לא אופי המריבה בין שני בני הזוג ובהקשר שלנו יכול להיות שהם כל הזמן חוזרים על אותו תהליך, וויתור צבירה תסכול, וויתור צבירה תסכול, לכן הרמב"ם אמר על הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" לא לשמור בלב, לא לצבור! לא לשמור בלב, לא לאגור שנאה ועוינות כי לאחר מכן הקושי לפתור הוא עצום

אחד הכלים שחשוב להשתמש בהם על מנת לנהל תקשורת נכונה ודיאלוג פורה זה למצוא זמן מתאים לדו שיח, כי מאד יכול להיות שכעת מפריע לי משהו אצל הצד השני ואני אמון על כך שאם אני אוותר יותר מידי, אז אני אצבור כעסים מיותרים, שעתידים להתפרץ בעתיד, ולכן לא אשמור את הדברים בלב אלא אדבר עליהם, בודאי לא בהאשמות ביקורות ועלבנות אבל חשוב לדבר על הצרכים השונים ולהגיע לידי גישור מתאים

בנוסף לחשיבות השיחה, חשוב שנמצא זמן שמתאים לשנינו לנהל את הדיאלוג. אני למשל, אגש אל הצד השני ואומר: "נושא הסדר בבית מציק לי לאחרונה. האם זה בסדר מבחינתך שנדבר כעת"?, ואם הצד השני יאמר: "כן", אזי ניגש למלאכה. אני אומר את שלי ואיך שאני רואה את הדברים מבלי לשפוט או להתקיף אותה, ואילו הצד השני יציג לי את זווית הראייה שלו. ביחד ננסה למצוא את ההתנהלות הנכונה ביותר לשנינו.

אבל יכולה להיות סיטואציה אחרת, סיטואציה שבה אני פונה לצד השני ושואל אותו האם אפשר לדבר כעת? והוא יאמר לי: "לא!". אני יכול לפרש את זה בצורה פסימית, ולהאמין שלא אכפת לו מה מפריע לי, או שאני יכול להבין שכרגע, בזמן הנתון, הוא לא פנוי לשיחה הזאת ויחד נחפש זמן אחר, חשוב לא למהר להגיע למסקנות שהצד השני לא מעוניין לדבר אלא יותר סביר שהוא לא רוצה לדבר כעת, הוא לא רוצה לדבר במצב רוח הנוכחי אבל עוד שעה שעתיי או יומיים נוכל לדבר על הדברים בצורה נעימה יותר..

נכון שזה דורש מידה מסוימת של משמעת עצמית אבל המחיר של משמעת עצמית הוא תמיד זול יותר מאשר המחיר שאנחנו משלמים על ניהול חיים ללא משמעת עצמית.

לסיכום: חשוב שנשים לב להבדל בין וויתור לצבירה – ונהיה כנים עם עצמנו. ננסה להבין האם וויתרנו או צברנו. אחרי שהחלטנו לדבר על נושא מסוים, נמצא זמן שמתאים לשני בני הזוג על מנת שהדיאלוג יפיק את מירב התוצאות החיוביות

בהצלחה!.