מאות אלפים יעלו ביממה הקרובה למירון לחגוג את הילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. הנוסעים יגיעו עם 1,500 אוטובוסים, שיופעלו ביותר מ-30 מוקדים מרכזיים בכל רחבי הארץ, באמצעות 25 קווי תחבורה ציבורית.

אבל לא תאמינו, איך הגיעו למירון לפני 100 שנה. השבוע בתוכנית 'מעבירים הילוך' עם יעקב גרודקה ב'קול חי' התארח איש מירון וירושלים הרב ישראל גליס, שסיפר על הנסיעות למירון שלקחו 10 ימים ושעברו דרך רמאללה, שכם וג'נין.

חמורים וגמלים, רמאללה וג'נין

"כשסבא שלי היה נוסע למירון לפני 100 שנה בערך, היו 2 מסלולים. המסלול הראשון, היו נוסעים למירון דרך רמאללה שכם, שם היו מתעכבים לילה בקבר יוסף הצדיק, משם לג'נין, טבריה ולמירון. את הדרך היו עושים על עגלות, חמורים וגמלים והיא לקחה בערך עשרה ימים", מספר גליס.

"היה מסלול נוסף, היו נוסעים מירושלים עם רכבת ליפו, ומשם עולים על ספינה לחיפה, משם עם רכבת 'העמק' לצמח, משם עם סירה לטבריה לרבי מאיר בעל הנס שלשם הגיעו כבר בי"ד אייר. אצל רבי מאיר היו נשארים יום ומשם בעגלות וחמורים היו עולים למירון".

"קשרנו ספסלים למשאית של חיים אטיק"

"למעלה מ-60 שנה אני עולה ברציפות למירון, יש לי תמונות של ה'חלאקה' של סבא שלי, אבא שלי, שלי, של בני ושל נכדי, אנחנו הרבה דורות שנוסעים למירון ל'חלאקה'", ממשיך גליס בתיאוריו המרתקים, "אני נסעתי בהתחלה עם משאיות, הייתי אז בן 3, נסענו עם משאיות של חיים אטיק, משאיות משא, היינו מביאים ספסלים מבית הכנסת הקרוב של חסידות קרלין, היינו קושרים אותם אחד לשני, יושבים בצד אחד גברים, בצד שני נשים, באמצע הילדים, וככה נוסעים".

"התחלנו את הנסיעה מירושלים לכיוון הר טוב, מגיעים לשם בבוקר, מעירים את הילדים ומשם לרמלה, שם התפללנו שחרית, משם לחיפה למערת אליהו הנביא, נשארים לישון שם לילה, ומשם ישר למירון דרך טבריה וצפת", נזכר גליס, "מסע של 3 ימים".

"איצלה אייזנבך היה מוכר את הכרטיסים כבר בחול המועד פסח"

אלא שעידן החמורים תם, וחברות התחבורה הציבורית קמו בזה אחר זה. "יותר מאוחר התחילו האוטובוסים של 'המקשר' ו'המהיר', שתי חברות שהתאחדו ונהיה מהם 'אגד'", מספר גליס ב'קול חי', "את הכרטיסים היינו קונים כבר בחול המועד פסח, אז גם היו עושים את הדיונים המשפחתיים, מי נוסע ומי לא, לאחר מכן היינו מגיעים לאיצל'ה אייזנבך, ומתחילים להתמקח על המקום, 'אני רוצה ליד החלון, מעל הגלגל, ליד הגלגל'".

גליס ממשיך לרתק בסיפורו: "איצל'ה אייזנבך היה טיפוס ירושלמי, היה יושב בשער של בתי אונגרין, הייתה לו דירה קטנה, הוא גם היה עושה קוגלים, ובכדי לקנות כרטיס למירון היו צריכים להיכנס בין הסירים של הקוגלים. בפנים הוא היה יושב עם מפת האוטובוס על השולחן, והוא היה מזיז לפה ולשם. הוא דאג למקום של הסבתא שרצתה דווקא מקום מסוים, ולילד במקום מסוים אחר, הוא גם דאג למקום של העוגות. בתקופה הזו הנסיעה ארכה בין 6 ל7 שעות".

"אחרי ששת הימים – החלה הנהירה הגדולה"

לדברי גליס, "בתקופה הזו, יצאו למירון 7- 8 אוטובוסים, והנוסעים היו קבועים מאוד ורק מירושלים, חסידי קרלין, בויאן, המתמידים, הליטאים לא נסעו", הוא אומר.

אבל אז הגיעה התפנית הגדולה. "אחרי מלחמת ששת הימים שהדרכים נפתחו, התחילה הנהירה הגדולה, כבר היה נח לנסוע. הדרך לא ארכה 7 שעות אלא 4-3 שעות".

גליס נזכר בערגה. "אני זוכר כילד, היו מגיעים למירון – לא רק למדורה אלא היו נשארים שם כמה ימים. היו כאלו שפתחו אוהלים בעיקר הספרדים שהיו מגיעים לשם מיד לאחר הפסח. לחסידים אבל בדרך כלל היו חדרים. למשל, לסבא שלי היה חדר מספר 1 למעלה מעל הציון".

"היום – ל"ג בעומר במירון הפך  להיות פסטיבל אחד גדול"

לסיום, הבהיר גליס כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית, הכבישים והתחבורה הציבורית, הוא עדיין מעדיף את אותם נסיעות ארוכות ומתישות בדרך לרבי שמעון. "יש בנסיעה הארוכה חוויה, יש בה סיפוק גדול, בדרך לא התבטלו, למדו את תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, יצאו בזמנו חוברות 'מסע מירון' – כל הדרך ישבו ולמדו. אבל היום, כמה אנשים שעולים למירון יודעים מה אומר רבי שמעון בר יוחאי? היום הכל שם הפך לפסטיבל אחד גדול".

האזינו לראיון המלא: