עננים אפורים אלו ימי מלחמה,
קדרות מורגשת באוויר,
מועקה יורדת על הלב,
הצצה קטנה אל מחוץ לחלון והרחוב רטוב מגשם,
שפשוף קל בעיניים ומבט חוזר ללוח השנה כן לא התבלבלתי
חודש אייר היום,
לא סתם בבוקר של קיץ החל לרדת גשם,
לא היה זה גשם, בשמים בוכים על צדיק שהלך
בוכים על אדם מדהים שרק לפני רגע הסתובב פה איתנו
אחטא לאמת, אם אקרא לו אדם.

היו כאלה שקראו לו יענקב ארען אבל בשבילי הוא היה יקוב ארון
כך גם יקראו לו בשמים, כי כך כינו אותו ילדיו,
לא אלה הביולוגים אלא אלה שגרו אצלו,
אלה שהיה להם לאב,
אם זה יוסי שנולד אוטיסט
צביקי שחי בעולם משלו
או מוטי שכשראו אותו השתדלו לעבר למדרכה השנייה
כשהוריהם רצו קצת זמן לשאר הילדים הם ידעו תמיד את הדרך למשפחת לנדוי.

הילדים יהיו שם עד יעבור זעם
ואנחנו, אנחנו ניקח קצת אוויר, ננשום.

גם לבית כנסת הוא לעולם לא הלך לבד
הלך איתם, רקד איתם והראה להם את הדף בסידור,
אני בטוח, הם לא מבינים מילה מהכתוב, אבל דבר אחד הם בוודאי מבינים, יקוב ארון אוהב אותם עד כלות,
ולא רק אותם הוא אהב, הוא אהב באמת, אבל באמת, כל יהודי, כל ייצור, כל בן אנוש,
לרגע לא חשב על עצמו, לא חשב איך הוא יראה אם יצחק עם ילדים פגועי מוח בקולי קולות, אם ישתובב איתם וייתן להם את ההרגשה הכי טובה בעולם,
כי זה יקוב ארון.

יקוב ארון, לעולם לא ישכח לאחל מל טוב, לשאול בשלום הילדים, לא, לא להיות נחמד, אלא כי זה באמת עניין אותו הוא באמת חי בשביל אחרים,
הבוקר זה נגמר.

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים,
אני סופר אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש ולא גומר לספור, לספור את אותן נשמות שהותיר אחריו,
אם רק יכול היה להציץ מהטלית, היה אומר לכל אדומי העניים מסביבו רק בשמחה
תמיד בשמחה
כי זו צוואתו.

עכשיו הוא מונח על שני ספסלי עץ ברחבת הישיבה כשהוא עטוף בטלית והפסים השחורים משתרגים לאורכו עולים ויורדים, אולי הטלית תגן עליו מהקור.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִפְעָל, הַשַּלִיט בְּמַטָּה וּבְמַעַל, מֵמית וּמְחַיֶּה
אנו מאמינים באמונה שלמה בתחיית המתים
קשה לנו לחכות
העולם פתאום ריק

יעקב ארון נוח על משכבך בשלום