פרשת השבוע 'אמור' ממשיכה לעסוק בנושא הקרבנות. תחילה מבארת את דרישות הסף מהכהן על מנת לעבוד במקדש, ובהמשך פירוט סוגים של קרבנות, שמביאים לבית המקדש מסביב למעגל השנה. בין הקרבנות מוזכרים גם אלו שהובאו למקדש בחג הפסח, קרבן העומר וספירת העומר שמלווה אותנו בימים אלו עד לחג השבועות. בעוד שברוב הקרבנות שהובאו למקדש לא הוכנס חמץ במשך כל השנה, קרבן הסולת שהובא בחג השבועות היה חייב להיות עשוי מחמץ.

אחרי שלמדנו בפסח עד כמה חמץ מייצג את הגאווה וההתנשאות, עד כדי כך שבחג הפסח אסור אפילו להחזיק בבית מוצרי חמץ, לא ברור מדוע בחג השבועות יש להביא למקדש דווקא קרבן שעשוי מחמץ?!

ההסבר קשור להבדל הרוחני בין המצב של עם ישראל בזמן יציאת מצרים וחג הפסח, לבין המצב אליו מגיעים בשבועות: בזמן יציאת מצרים עם ישראל היה במצב רוחני שפל, אחרי מאות שנות עבדות. במצב זה כשהם רק יוצאים לחירות, עליהם להיזהר מרגש של התנשאות וגאווה שעלול לגרום להם לנפילה רוחנית. אולם, אחרי שבמשך שבעה שבועות של ספירת העומר הם זיככו את נפשם והתקרבו לקב"ה, כשהם במצב רוחני כזה הם מסוגלים להשתמש ברגש הגאווה לקדושה, לקחת את הרגש השלילי ולעשות בו שימוש חיובי.

הקרבנות מזכירים לנו שהעולם לא מחולק רק בין רע וטוב, אלא מורכב ברובו מרגשות וכלים שניתן ורצוי להשתמש בהם לדברים חיוביים, ובתנאי שהאדם עשה את ההכנה הנפשית והרוחנית הראויה.

• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש