"ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (כב,לב-לג).

הרמב"ם כותב בספר המצוות "הציווי שנצטווינו על קדוש השם: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועניין מצווה זו, שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים. ושלא נירַא בכך מהֵיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע לו. אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט! ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה" (רמב"ם שם).

וביאור דבריו הם שברגע שיהודים מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שלא יעברו על מצוות הבורא, זה מקדש את שמו של הקב"ה בעולם "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אנו מתפללים בכל בוקר לבורא העולם: "ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עוון. ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון."אנו מבקשים מהקב"ה שלא יביא אותנו לידי ניסיון, כי יש סיכוי שלא נעמוד בו, ואז נגיע לידי ביזיון.

האם אנו מסוגלים למסור את נפשנו על קידוש ה'? האם ברגע האמת אנו נהיה מסוגלים להקריב את חיינו בשביל בורא העולם?? כנראה שלא נדע בבטחה, עד שלא נדרש לכך… אך מה שבטוח הוא שאבותינו מסרו את נפשם מבלי להסס. והעיקר למות כיהודים בלי שם פגם. החל מאברהם ויצחק אבותינו בעקידה, שנטעו בנו את היכולת להבין שלקיים את רצון ה' זה מעל הכל, ובמהלך כל ההיסטוריה, דרך סיפורי גבורה מהשואה בימינו אנו.

מפורסם סיפור מתקופת האינקוויזיציה הנוראית בספרד, שבעיירה אחת, חטפו הגויים עשרה נערים יהודים, והודיעו לקהילה היהודית שאם הנערים לא יהיו מוכנים להמיר את דתם, אחת דינם למיתה! כל הקהל התכנס לבית הכנסת, וזעק בתפילה לבורא העולם, בכדי לעורר רחמי שמיים. בטוחים היו שהנערים ימסרו את נפשם, ולא יסכימו להתנצר בעד שום הון שבעולם. אך היה נער אחד שחששו לגביו, הוא היה מתנדנד קצת בהשקפתו, והיה סיכוי שהוא יתפתה לדברי הגויים, שהבטיחו עולם ומלואו למי שיהיה מוכן להתנצר.

מעל כולם בבית הכנסת, נשמע קולה של אמו של אותו נער, זה שחששו לגביו, שהתחננה בתפילה לבורא עולם, שיזכה את בנה למות כיהודי (!). פתאום שמעו כולם רעש, היה זה שק גדול שנזרק לחצר בית הכנסת. כולם ידעו מה יש באותו שק. ומעזרת הנשים רצה אותה אימא, ונגשה אל השק. וכשמצאה בתוכו בין שאר ראשי הנערים את ראש בנה, נשאה את עיניה למעלה ואמרה: תודה רבה ריבונו של עולם, שזיכית את בני למות כיהודי.

בימינו, שזכינו להגיע לארץ ישראל, לאחר אלפי שנות גלות, הקב"ה ריחם עלינו וכבר לא נשמע היום בזמנינו שיהודי נדרש להחליט האם לעבור עבירה ח"ו, או למסור את נפשו למיתה על קידוש ה'. אך יש לנו משימה לא פחות קשה, והיא "לחיות על קידוש ה'". ישנם שאומרים שלחיות על קידוש ה', זו משימה אף יותר קשה, כי מות קדושים, שהינו מעשה נאצל, רב ערך, ובעל משמעות עמוקה ביותר, הינו מעשה חד פעמי.

ואילו לחיות על קידוש ה' זה מעשים שבכל יום, שעה שעה. מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות (ד' ד'): "רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר.. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם."

ונשאלת השאלה, איך יתכן שאחד מזיד ואחד שוגג בחילול ה'? הרי איך אפשר לקחת אדם שכולם מכירים בו שהוא אדם דתי, ולמרות זאת הוא מרשה לעצמו, לנבל את פיו, לדבר לשון הרע, ולזלזל בלומדי התורה, ולא אכפת לו בכלל מהחילול ה' שבדבר. ולהשוות אותו לאדם ירא שמיים, ששוחח בטלפון עם חברת התקשורת, ששוב גבתה "במקרה" חיוב כפול מחשבונו, ותוך כדי כך, מבלי ששם לב, הרים את קולו [בשוגג] לעיניהם המשתאות, של העוברים ושבים?

ומובא בספר "בני בנימין" שממשיל זאת ל"אדם שהוא אקרובט בקרקס. ואחד הפעלולים שם, הוא ללכת על חבל דק. כל פעולה לא זהירה, כל הסרת תשומת לב וחוסר ריכוז, והאקרובט ימצא את עצמו צונח לתהום. והוא הדין לגבי כל יהודי, הולך הוא על חבל דק, שההבדל בין חילול ה' לקידוש שם שמיים דק מאוד. לאחר שהאקרובט הזה נפל לתהום, הרי אין הבדל אם חוסר הזהירות שלו היה בשוגג או במזיד, התוצאה בשני המקרים, תהיה זהה לחלוטין. כנ"ל לגבי חילול ה', עצם אי האכפתיות של אותו אדם, וחוסר הזהירות במעשיו שווים בין שוגג למזיד בעניין זה" עכ"ל. אם כן, כמה נדרש מאתנו לשים לב לכל מעשינו, שלא נגרום ואפילו בלי כוונה לחילול ה'.

במיוחד בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו. שה' יעזרנו שלפחות נינצל מחילול ה' ולזכות לחיות ולהיות ממקדשי שם ה'.

*****************
"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב" (כג, לב)- למעשה, יום כיפור הוא בעשירי לתשרי, ואף על פי כן התורה כתבה "בתשעה לחודש". מכאן למדו חז"ל (ברכות דף ח ע"ב, יומא פא ע"ב), שאף היום התשיעי כביכול לוקח חלק במצווה, וזאת על ידי אכילה ושתיה בו- "שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"

אולם בטעם המצווה לאכול בתשיעי נחלקו רבותינו. לפי הפשט הפשוט (וכך משמע מרש"י במסכת יומא שם, וכך משמע גם מדבריו במסכת ברכות), שורש מצווה זו הוא הכנת גוף האדם לצום שיבוא בעשירי, ובלשון רש"י ד"ה כל האוכל: "כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה". וכן לשון הטור, "שיאכלו וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות וכדי שלא יזיק להם העינוי".

אולם יש מבארים שהטעם הוא להיפך (בתורה תמימה)-המטרה היא להכביד את הצום בעשירי, וזאת ע"י אכילה ושתיה בתשיעי, כי מי שמרבה באכילה ושתיה בתשיעי, הצום קשה עליו אח"כ יותר (כי כבר התרגל לאכול ולשתות בכמויות גדולות).

ויש מפרשים (שיבולי הלקט) שהטעם הוא להוציא מליבם של צדוקים, שהיו מפרשים את הפסוק כאילו יש להתענות בתשיעי. ישנן כמה נפק"מ בין הטעמים: א. האם נשים חייבות במצווה זו- אם היא מצווה עצמאית, נשים פטורות, ככל מצוות עשה שהזמן גרמא. אך אם היא חלק מהצום, נשים כן חייבות כדרך שחייבות בצום עצמו. ב. אדם שיודע שלא יצום, כגון שהוא חולה, האם הוא חייב לאכול? לפי רש"י או התורה תמימה אין טעם שיאכל, אך לפי טעם שיבולי הלקט, ודאי חייב לאכול.

ובביאור הלשון "כאילו התענה תשיעי ועשירי", ביאר המשנה ברורה בתחילת סימן תר"ד. שהכוונה היא כך- אל תאמר שמכיוון שבתשיעי המצווה היא לאכול, והרי אכילה היא דבר שיש בו הנאה, ממילא יהיה שכר המצווה מועט. אל תאמר כך, אלא השכר רב הוא, כמו השכר על תענית בזמנה, שהוא שכר גדול.