יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד, נשא הערב דברים בקיבוץ יד מרדכי, במסגרת אירוע החותם את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הוא שיתף מחוויותיו בביקורו מחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה, והציג בפני הנוכחים דילמה.

"בחודש שעבר נסעתי עם אחותי למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה", פתח את נאומו. "במחנה הריכוז הזה יש תא גזים אחד בלבד, שבו נרצח סבא שלי, בלא למפל זכרו לברכה. עמדנו בתא הזה, יודעים שסבא שלי שרט בציפורניו את קיר הבטון העבה, שרט ושרט עד שמת".

וכאן עבר לפיד לתאר סיטואציה קשה. "כשיצאתי מתא הגזים הלכתי למוזיאון הקטן של המחנה. שם, מאחורי זכוכית, הוצגה כומתה קטנה, עם פסים של אסירים. שאלתי למה היא שם, והציגו בפני עדות של אחד הניצולים. אדם שדווקא הכרתי, רומן פריסטר שמו. הוא סיפר שלילה אחד הוא גילה שהכומתה שלו נגנבה. החוקים במחנה היו ברורים. מי שמגיע למסדר הבוקר בלי כומתה, נורה בו במקום. הוא הסתכל סביבו, נואש, וראה אסיר אחר, כמה מיטות ממנו, שישן והכומתה שלו לידו.

"רומן ירד בשקט, הלך על קצות אצבעותיו, גנב את הכומתה, וחזר למיטתו. למחרת הוא עמד במסדר הבוקר. הכומתה לראשו, קפוא, מחכה. האיש בלי הכומתה עמד 4 שורות מאחוריו. הנאצים עברו את רומן, הגיעו לאיש בלי הכומתה. רומן סיפר שהאיש אפילו לא התווכח, אפילו לא התלונן, הרי כולם ידעו את החוקים. שמעו יריה ושמעו גוף נופל, והוא המשיך לעמוד שם, וידע שבגללו האיש הזה מת. שהוא אשם בזה שהוא חי. מה הייתם עושים במקומו? איך הייתם פותרים את הדילמה"?

לפיד התבסס על הסיפור בבואו לתאר את הסכנה הקיומית של מדינת ישראל: "השואה מציבה בפנינו דילמה. מפני שהיא לימדה אותנו שעלינו לשרוד, בכוחות עצמנו, שאסור לסמוך על אף אחד, שאיש לא יבוא להציל אותנו אם לא נציל את עצמנו. שהברירה היא בין כומתת האסירים המפוספסת של סבא שלי, לכומתת השיריונר של הבן שלי. אוייבינו, להבדיל מאתנו, אינם רוצים לחיות בשקט תחת גפנם ותחת תאנתם. הם רוצים להרוג יהודים בשל היותם יהודים. והם לא מפסיקים גם היום".

"לא רחוק מפה, בנחל עוז, נהרג לא מזמן דניאל טרגרמן בן ה-4.5 מפגז מרגמה. ילד יהודי שכל פשעו היה שהוא ילד יהודי. החמאס, החיזבאללה, כל אוייבינו, צריכים לדעת שעם כל הכאב, הם לא ישברו אותנו לעולם. השואה לימדה אותנו שמול כוח אנחנו צריכים להציב כוח. לעולם לא יצטרך עוד יהודי לגנוב בלילה כומתה של יהודי. אנחנו נכתיב את גורלנו במו ידינו, בכוחותינו אנו".

"אבל השואה לימדה אותנו עוד שיעור: שעלינו לשמור תמיד על צלם אנוש, שעלינו ליצור עולם טוב יותר, שבו החוקים אינם רק בשביל החזקים. שהעוצמה שלנו נובעת מזה שאנחנו מבינים שאנשים מוסריים נמדדים בעיקר כשהם נמצאים במצבים לא מוסריים, כמו מלחמה או כמו פיגוע. מפני שההישרדות אינה יכולה להצדיק כל התנהגות. היא אינה יכול להפוך להיות התירוץ שלנו לכך שנהפוך להיות גרועים כמו אוייבינו.

"השואה לימדה אותנו שעלינו להיות חזקים, אבל היא מכריחה אותנו להגדיר מה זה אומר להיות חזקים. העוצמה שלנו לא נובעת רק מן הנשק שיש לנו, אלא גם מן הערכים שלנו. מן הדמוקרטיה, משמירת החוק, מהשמירה על כבוד האדם, מהעובדה שאנחנו יודעים מה זה להיות קורבן לאי צדק, מפני שהיינו פעם קורבן לאי צדק. מפני שאנחנו זוכרים שפחד אינו מדיניות. שנאה אינה בונה מדינה".

כוונתו הברורה של לפיד להשתמש בסיפור כדוגמה לפרובלומטיות בחיים היהודיים וקיומם, הותירה את מעשהו של האסיר בסימן שאלה. "שאלתי אתכם איך הייתם פותרים את הדילמה, אבל אין פתרון לדילמה. אנחנו נצטרך להתמודד איתה תמיד, כל יום מחדש, כל פעם מחדש. בכל פעם שיהיה עלינו איום קיומי, נצטרך לבחון אותו גם בכלים של ערכים ומוסר. בכל פעם שיטיפו לנו מוסר, נזכיר להם שאנחנו פה בשביל לשרוד לנצח נצחים, בארצם החופשית של היהודים. זה גורלנו. זהו הגורל היהודי. זה מה שלמדתי בתא הבטון הקטן במאוטהאוזן, במקום שבו סבא שלי שרט את הקיר, שרט ושרט, עד שמת".