בכל שנה מחדש מתעוררת מחלוקת חדשה-ישנה בחוגים ומגזרים שונים בחברה הישראלית לגבי הדרך הנכונה בה יש לציין את זיכרון תקופת השואה כשבדרך-כלל הנושאים שחוזרים על עצמם הם התאריך, הנושאים בהם צריך להתמקד, מהות הזיכרון, ואפילו לגבי התואר הנכון שהוענק ליום בו זוכרים את קדושי השואה הי"ד ואת האירועים המזעזעים של אותה תקופה אפלה ונוראה בהיסטוריה של העולם כולו ולא רק של העם היהודי, יש מחלוקת וכל אחד מביא ראיות לעמדותיו ומנהל על כך דיונים שיכולים להימשך הרבה יותר מיום אחד ברשתות החברתיות ובכל מקום ואתר שמאפשר להגיב על כתבה זו או אחרת שמנסה לבחון את השואה מזווית שעדיין לא הסתכלו עליה ממרחק כה רב.

אם להודות על האמת- לא תכננתי לכתוב במיוחד על נושא זה- כי הרי מדובר בטור ביקורת שבועי המתפרסם מדי יום חמישי ועוסק בנושאים חברתיים כללים ובוודאי אפשר לשים לב שבאתר בו הקוראים את הטור הזה גולשים כעת יש כתבות רבות ומגוונות על היום המיוחד הזה ומשמעותו- אבל כן רציתי להתמקד בנקודה שאולי אינה נוגעת ישירות לזכר השואה- אך מתייחסת באופן רחב יותר לתופעה שקשורה בנושא, והיא הרתימה של אותה תקופה נוראה לימינו אנו- וההוכחה שהקשרים הלא ממש קשורים בין אז והיום שעושים לפעמים אנשים חסרי טקט ואחריות לדבריהם שחלקם אפילו מעוניינים במתכוון להפוך את נאומם לכותרת ראשית באתר נחשב בהווה במקום להתמקד בחשיבות זיכרון העבר- פוגעים בנו לעיתים מתחת לפני השטח והרחק מהעין הציבורית ובדיוק בשל כך החלטתי להביע את דעתי על התופעה- ולנסות להחזיר את שימור ההיסטוריה למען העתיד למסלול הנכון (ואם אפשר אז גם למנוע את הפגיעה והזילות בזכר השואה ואת החפירות בווטסאפ)

הביקורת שלי מופנית בעיקר כלפי אלה המדברים במספרים- בין אם מדובר במודדי אנשים שעוד חיים בינינו ומסוגלים לספר דברים שיוציאו אדם ממוצע בעידן המודרני משלוותו, ואולי גם ימנעו ממנו לישון טוב בלילה, ובין אם מדובר במדברים בכותרות שמדי שנה לפני היום בו זוכרים את השואה נזכרים פתאום בכמות די חריגה של כסף שהתחבאה אי-שם ופתאום תועבר במכה לרווחתם של ניצולי השואה שנזקקו לה במשך כל השנה, ולא רק כששר האוצר התורן רוצה לעשות כותרת לקראת היום בשנה שהוקדש לזכר התקופה בה חיו אלה שלצערם ולדאבון-ליבם אינם זקוקים ליום אחד כדי לזכור את הזוועות שנפרשו על פני כשש שנים לפני יותר משבעים שנה. אותם אנשים המתייחסים לזכר תקופת השואה כמחקר אקדמי בלבד ומנתחים את המהלכים שהובילו אליה מהראש באופן שכלתני וקר- לא רק שאינם מבינים את מהות הזיכרון של אותה תקופה איומה והשלכותיו על הדורות הבאים- אלא גם אינם קולטים שבחקירת הנושא כהיסטוריה הם מתעלמים למעשה מהנכס החשוב מכל שאותו ברחמי שמיים לא הצליחו הנאצים הארורים ועוזריהם ימ"ש לעקור מן השורש: הנפש היהודית- או הרוח החיה המכונה לעיתים בדברי ימי ישראל: נשמת האומה.

מדי שנה כששבים ונזכרים באותם סיפורים מסמרי שיער ומורידי דמעות מאותה תקופה מזעזעת- נדמה שאין דבר מתבקש יותר בימינו מאשר שכל אדם יערוך את חשבון הנפש הפרטי שלו, ויתמקד רק בנפש ולא בראש המנסה לחפש בכוח הסבר הגיוני לדברים שהשכל האנושי אינו מסוגל להבין, אך הראש היהודי הפועל מכוח נפש ממקור-עליון יכול להעביר לדורות הבאים את הציווי הטמון בצמד המילים: בדמייך חיי