פרשת השבוע אותה יקראו יהודי חו"ל היא פרשת אחרי מות. בישראל יקראו את פרשת קדושים. כאשר למדתי את הפרשה לקראת השבת נזכרתי בטקס הדלקת המשואות שחותם את פרק הזיכרון והעצב על מותם של הקדושים שנפלו על הגנת העם היושב בציון ה' יקום דמם הטהורה.

נדמה כאילו עברו כבר יובלות מאז טקס הדלקת המשואות ממנו הודרו כל מי שאיכשהו חשודים בחרדיות. נדמה לי שבמשך כל השנים שחגגה ישראל בדמעות ובמשואות, בפטישים ובזיקוקים את עצמאותה המדומה, היו רק 2.5 מדליקי משואות העונים להגדרה חרדים. החצי זו הרבנית עדינה בר-שלום היקרה שרבים טענו באותה הזדמנות שהיא דתית ולא חרדית. נו. שוין.

בעצם מה אכפת לנו אם מדירים אותנו מטקס שבמילא לא מתאים להשקפת עולמנו? מדוע בכלל נרצה להשתתף במעמד בו שרים "נס לא קרה לנו" (מתוך השיר 'אנו נושאים לפידים' שהושר בטקס הדלקת המשואות). האמת, לא אכפת לנו. גם כך קשה לנו להתחבר ליום שבא מיד אחרי אותו טקס שהוא יום של שמחה באמצע ימי הספירה בניגוד להלכה.

אבל…

בעת ששורות הקברים המתארכת בבית העלמין הסמוך בהר הרצל, כוללת לא מעט חיילים חרדיים שמסרו את נפשם על הגנת תושבי הארץ הזאת, בעת שבקהל העולים להר הרצל גם ביום הזיכרון נראים לא מעט אנשים עם כיפות שחורות, בעת שמספרם של הנרצחים החרדיים בפיגועי טרור גבוה מאחוז החרדים בציבור הישראלים, אולי נכון היה שהממסד לא ידיר את המיעוט החרדי מהטקס הכלל ישראלי.

מדינת "ארץ ישראל"
אבל…

זו צריכה להיות נקודת המבט של השלטונות. אולם, מה צריכה להיות נקודת המבט שלנו? אנו ממש לא צריכים להידחף אל הישראליות שבחרה במודע להתנתק מצור ישראל וגואלו. ממש לא. אבל אם כבר יצא ונקראנו "לָדֶגֶל", עלינו להביא לידי ביטוי את ייחודיותנו בתוך הישראליות העכשווית. איך?

כפי שעשה האב השכול הרב שמעון רוזנברג, אביה של הקדושה רבקי הולצברג הי"ד שנרצחה על ידי מחבלים בבית חב"ד במומבאי שבהודו. הרב רוזנברג עמד שם על הפודיום ואמר "הנני מדליק משואה זו לתפארת מדינת ארץ ישראל". הוא בחר להוסיף את המילה "ארץ", על מנת לבטא את עמדתו האישית המתבדלת מהישראליות שקידשה את המדינה על פני הארץ.

אבל…

שמחה שמביאה למצוות
ההשקפה האמיתית של יהודים חרדיים על יום העצמאות צריכה להיות הכרה בניסים הגלויים שעשה עמנו הקב"ה ושלילה מוחלטת של שמחה שאינה מביאה לתוספת בקיום התורה והמצוות כפי שאפשר למצוא באחד ממכתביו של הרבי מליובאוויטש אחרי מלחמת ששת הימים.

"אין מקום בשנה זו דווקא, וגם לאחר הניצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום העצמאות, ואין גם לבסס את השקפת השמחה – שהרי לאחר ניסים כה גלויים, ביטוי השמחה היה צריך להיות בתוספת בענייני מחולל הנסים – תורה וקדושה, ורואים כי אדרבה, גדלה ההרגשה של 'כוחי ועוצם ידי' (ואפילו לא מדגישים כל-כך המסירות נפש של הנלחמים), ולמרות כי גם הקצינים הגבוהים הודו כי "יד ה' הייתה זאת", וכל אחד הרגיש בזה ובמיוחד ראשי הצבא שידעו את הכוחות שמכל צד ואת הסיכויים שעל פי טבע הסותרים את המציאות של תוצאות המלחמה ואופנן – אך ביטוי השמחה מוכיח את ההיפך הגמור…".

הקדושים ה' יקום דמם
בפרשת אחרי מות , מסופר על משפחת שכול – בני אהרון רוצים להתקרב לה׳ ומקריבים קטורת. מכיוון שהם לא צוו על כך, הם – הקדושים – מתים בתוך הקודש.

משה רבנו מנחם את האב השכול בצטטו את דברי הקב"ה שאמר לו "בקרובי אקדש". הם – נדב ואביהוא – גדולים ממני וממך. הם אלו הם שנמצאו ראויים למות על קידוש ה׳.

השבוע מציינת מדינת ישראל יום זיכרון לזכרם של הקדושים שמתו על קידוש ה׳. הדרך הנכונה להיזכר בקדושים היא באופן של קדושה. ולכן אומרים קדיש לעילוי נשמתם, ומתייחדים עם זכרם באמירת פרק תהילים או החלטות טובות.

המילה קדוש היא מטבע לשון שמתאר את חיי העם היהודי: קדושה; קידוש; קודש קודשים; בית המקדש; קדיש; קידושין; גוי קדוש ועוד. קדושה ויהודי הם שני דברים שאינם נפרדים זה מזה.

האם ניתן להכניס את הקדושה לכל מקום בחיינו? זו בהחלט שאלה טובה. אני מאמינה שישנם רגעי קסם מלאי הוד. רגעים של התעלות. אבל קדושה שמורה אצלי לקדוש ברוך הוא; למי שנמצא מעל הטבע, מעל התובנה, מעל ומעבר ליכולתי להגדיר ולהבין. כל היתר – זה חול. אם כי יש רגעי חסד מזוקקים, מעטים, בהם אני מתעלה מעל נפשי הבהמית, מעל האגו. רגעים בהם אני יוצאת מעצמי ועוסקת במישהו או משהו שעושים אותי לאדם טוב יותר, אכפתי יותר, מדויק יותר.

מעניינת מאוד העובדה שהתורה מספרת שבני אהרן מתו כי הם הקריבו "אש זרה". מהי אותה אש זרה שהייתה כה חמורה עד שעלתה בחייהם של השניים? עד כמה שקשה להבין את זה, חייבים לדעת שרק הקב"ה קובע מה נכון וראוי בעיניו. הניסיון האנושי להחליט עבור הבורא מהו קודש ומהו חול, הוא בגדר אש זרה.

נדב ואביהוא, בקדושתם הרבה, בקרבתם הגדולה לה', לקחו לעצמם – לאגו האישי שלהם – את החירות להחליט מה נכון וראוי בעיני ה'. זאת הייתה הטעות שהוגדרה כ"אש זרה". כשאדם לוקח על עצמו את תפקיד הא-ל, הוא עלול להגיע למחוזות לא רצויים, גם אם כוונתו טובה.

שורת סיכום:
^"קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".

הטור לקוח מהספר 'פרשה באהבה' הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מרצה ואשת תקשורת
בקרי באתר שלי : http://www.miri-mychoice.co.il/
לתגובות: [email protected]