הוא היה עיתונאי צעיר ודי אנונימי. כישורי הכתיבה שהיו כלואים בנער הבני ברקי, עשו את צעדי היציאה הראשונים מהררי המחברות והפנקסים – אותם מילא בשקדנות מהיום בו ידע לאחוז בעט – והחלו לעשות את דרכם לעבר העיתונות המודפסת. תחילה תחת שמות עט, ורק כאשר הרגיש מספיק בטוח, החל לכתוב תחת שמו המלא. לא שקוראי הטור הסאטירי יכלו להבחין כי מאחורי הכותב השנון והמפולפל מסתתר נער חסר ביטחון בן 18, אבל את התוצאה ההרסנית של אותה בוסריות הוא עצמו לא יכול לשכוח עד היום.

היה זה ערב פסח. באחד מטוריו הסאטריים, נכנסה שורה שיש בה משום לעג ופגיעה בקבוצת אוכלוסייה מכובדת בציבור החרדי. בשעת כתיבת הטור, מדד הרגישות לא פעל בתפוקה מלאה, והשורה סרת הטעם נכנסה ככתבה וכלשונה.

רק למחרת, הבין את גודל הטעות. "כשראיתי למחרת את הטור, חשכו עיניי", אומר פלח בראיון לאתר 'קול חי', "זה מסוג הדברים שיש לך בלק אאוט. ימים ארוכים אחרי זה עוד הסתובבתי בתחושה איומה. היה זה בראשית דרכי, לא ידעתי להעריך את הסכנה שבמילה הכתובה. זו הייתה בדיחה סרת טעם שבלהט הכתיבה לא שמתי לב כמה היא פוגענית ולא מכבדת בלשון המעטה".

בשבוע שלאחר מכן, התפרסמה התנצלות רבתי מפורטת וכנה. הרושם שהמקרה הותיר בו וההשפעה על המשך דרכו העיתונאית הענפה, נותרה חקוקה בו. אומרים שהסכנה הכי גדולה למי שנכנס למסחר בבורסה, היא להרוויח בפעם הראשונה. הביטחון שזה עשוי להקנות, עלול לעלות בהרבה טעויות יקרות שיבואו בעקבותיו. ינון פלח הוא המקרה ההפוך. הטעות של הכניסה הפכה אותו לזהיר, מחושב ומתחשב.

ינון פלח, 36, מחזיק באחד התפקידים התובעניים בעיתונות החרדית. כעורך 'קו עיתונות', הוא אחראי לתוכן של אימפריית מקומונים חרדית, הכוללת את העוגנים של 'קול העיר' בבני ברק ו'השבוע בירושלים', עיתון 'כל ישראל', ושרשרת מקומונים בכל ריכוז חרדי אפשרי. אם עורך עיתון מקביל כפוף ללו"ז אחיד, הרי שלפלח כמעט בכל יום מוריד עיתון לדפוס, זה יכול להיות אחד העיתונים שהפצתם מתפרסת על פני ימים שונים, או אחד המוספים והמגזינים המצורפים להם. גם אתר האינטרנט 'כל הזמן' הנמצא אף הוא תחת ההוצאה לאור של רשת 'קו עיתונות', שואב ממנו לא מעט זמן.

פלח הוא איש של מילים. כשאתה פוגש באמן אמיתי, צייר, מוזיקאי או פסל, אתה יכול להבחין איך כל ישותו מושתתת על האומנות שהוא עושה, איך האומנות היא חלק מחייו, מנשמתו ומנשימותיו. פלח הוא מהזן הזה. חי ונושם את המילה הכתובה, תולעת ספרים, מחזיק בביתו מעין סניף של סטימצקי, והוא עצמו לא זוכר לילה אחד שהצליח להירדם בלי לקרוא ספר.

למרות שיכולתי לפגוש איש מלא בעצמו, עם ביטחון עצמי מופרז ושכרון כוח המגיע – לא פעם – עם התפקיד, פלח מתגלה כבחור צנוע, מודע היטב למגבלותיו, ולרגע לא מתיימר להיות כל דבר שהוא לא ענייני ומקצועי. "הכוח של כל אדם מוגבל. כשאתה מכיר במגבלות הכוח, אתה מכיר בערך עצמך. שכרון כוח הוא האויב הכי גדול ולא משנה באיזה תפקיד", הוא אומר כשאני מציג בפניו את מה שנראה לי כמו יכולת שלו להכתיר אדמו"רים, להשפיע על פוליטיקאים או להעלים ראשי ישיבות, "כיוון שאתה לא כלי התקשורת היחידי במרחב, אתה לא יכול לקבוע או לשנות סדרי בראשית. ראינו שגם בעיתונות הכללית, העיתון שנחשב לחזק במדינה, לא הצליח להוריד את נתניהו מכס ראש הממשלה. אין אחד שיכול לשנות את הדברים. אפשר אולי לתקן עוולות אבל לא להמליך מלכים או להוריד כאלו מגדולתם, שאף אחד לא יתהדר בנוצות לא לו".

ועדיין, הלחצים המופעלים מטבע הדברים על עורך עיתון, מחייבים כישורי תמרון מחודדים ביותר. "למשל בתקופת בחירות, יש לחצים פוליטיים מי יקבל כותרת או הפניה מהעמוד הראשי, יש תקופות רגישות של מלחמות-יהודים פנים חרדיות, שאתה מוצא בהם את עצמך בין הצדדים. שלא לדבר על תקופת בחירות מוניציפאליות שאתה צריך לאחוז ראש, ולתת במה לכולם. הנה, בעיר בית שמש ישנן 4 מפלגות חרדיות. אנחנו לא נקטנו צד, אתה צריך לתמרן בין כולם. לפעמים אומנות הפשרה היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סיטואציה כזאת".

את הכותרות הפוליטיות מספק מידי שבוע, אחד מבכירי הפרשנים הפוליטיים אבי בלום. "בלום עושה עבודת קודש. הוא איש מקצוע מהדרגה הראשונה", משבח אותו ינון פלח.

כשאני תוהה בקול האם סיקורו לא נוטה לטובת פוליטיקאים מסוימים, עונה פלח: "לפעמים זה עניין של נגישות וזמינות. לא בכל שבוע לכל פוליטיקאי יש כותרת. וגם כשיש כותרת, אף אחד לא מבטיח לך שדווקא אתה תקבל אותה. צריך לזכור שגם לפוליטיקאים יש את מערך השיקולים שלהם, וגם הם צריכים לתמרן בין כמה כלי תקשורת. מבחן התוצאה מלמד שיש לנו מספיק פוליטיקאים שמספקים מספיק כותרות בשביל מספיק כלי תקשורת".

"העיתונות החרדית שונה מהחילונית בהגדרתה", הוא מסביר את הקו המנחה גם בהליכה בין הטיפות וגם בעבודתו השגרתית. "היא לא עיתונות נושכת. היא מספקת מידע, וכן, כשצריך לטפל בעוולות מסוימות גם אם זה מרגיז כמה אנשים פוליטיים נעשה את זה, אבל לא נתקוף אנשים. זה עדיף לי על פני השיטה של העיתונות החילונית, בה המלך הוא תמיד עירום, ותמיד כשאפשר, ההתקפה היא הכלי הראשון בארגז הכלים שלהם". וכאן הוא שולף את המשפט שמצליח לקלוע במדויק לכוונתו, "ההבדל בין עיתונות חרדית לחילונית הוא שהם כפופים לחוק לשון הרע, ואנחנו, לפני הכל, כפופים להלכות לשון הרע".

מהי בעיניך שליחות עיתונאית?

"יש מימד של שליחות ובעיקר אחריות על כל מילה שנכתבת. לא כל ידיעה שיש לי לפני כולם או בלעדי אני מיד יעלה. לפעמים היא פוגעת באדם, בציבור. קל להיות עם יד על ההדק כשאתה לא חושב על התוצאות. ברגע שהעיתון מודפס, כולם כבר מחזיקים אותו ביד, אתה לא יכול לחזור אחורה. בניגוד לאתר אינטרנט שאתה יכול להיכנס ולתקן וגם לפעמים הנזק כבר נעשה, כיוון שבעידן הנוכחי כל אמירה הופכת להיות ויראלית תוך שניות ספורות. הדרך לתקן עוול שעשית למישהו באמצעות מילה כמעט ולא קיים. מילה היא כמו כדור שירית מקליע של רובה. ירית – אתה לא ודע איפה זה פוגע.

"גם בידיעות סתמיות אתה יכול למצוא את עצמך בסיטואציה ששכחת שם של רב אחד ופגעת בו, כי מי שהביא את הידיעה היה לו אינטרס להביא עם שם אחד ולא אחר. צריך להיות עם אוזניים כרויות לרווחה, להיות קשוב כל הזמן, להכיר את הנפשות הפועלות, לדעת מי המקור שהביא את המידע, שהוא מכיר את מפת האינטרסים ואתה מסונכרן אתו באופן שהוא לא יכול להזיק לך כי הוא יודע שהידיעה הבאה שלו לא תיכנס".

"כעורך, בסך הכל אתה נקרע בין שתי כוחות מנוגדים. מצד אחד הרצון שלך לצעוק ולהתריע, מצד שני הנזק שייגרם בגינה של אותה ידיעה, החילול ה', הנזק האישי והמשפחתי לאנשים ספציפיים – אין דרך להחזיר את הגלגל אחורה, אתה לא בית משפט ובית דין. אין לך את הסמכות ואת הכוחות לדון בדיני נפשות, אז להחליט בנושאים כאלו הרי גורל? לעורך חרדי אין את הכוח. אני לא מתיימר להיות מה שאני לא. אין לי סמכות של דיין".

אחד התחקירים המשמעותיים של פלח שהגיעו לכותרות בכל כלי התקשורת ובסופו של דבר הובילו לחקיקה, הגיע דווקא מפניה של משפחה בני ברקית. חברות המזון ומוצרי הצריכה מצאו דרך יצירתית ולא ממש הוגנת להעלות את מכירותיהם על ידי הקטנת הכמויות באריזות ללא כל זכר לשינוי באריזות המוצרים שהמשיכו להימכר עם אותו ברקוד. לאחר שעשה תחקיר שהקיף חברות גדולות במשק, הכין פלח כתבת ענק, אלא שאיתה החלו גם להגיע הלחצים.

"כשהתחלנו לבקש תגובות, החברות הפעילו לחצים באמצעות מנהלי השיווק שלהם על מנהלי השיווק של קו עיתונות, ע"מ שנשמיט את השם שלהם מהתחקיר. אני חייב לומר שלמעט מקרה אחד, המערכת עמדה בכל הלחצים". לעומת זאת, ללחצים או בקשות מחצרות או קהילות, הוא נענה בקלות, ואפילו מכבד אותם. "אם מתקשרים מחצר מסוימת ומבקשים לא לשים בעיתון תמונות של האדמו"ר שלהם כי זה לא לרוחו, אני הראשון שיכבד את זה. בסופו של דבר המטרה שלנו היא לשרת את הציבור. העיתון הוא סוג של שליח ציבור".

איך אתה רואה את התחרות בינך לבין כלי התקשורת החרדיים האחרים?

"לכל כלי תקשורת ייחודיות משלו, גוון משלו, והוא מספיק מעניין בשביל שיהיו אנשים שיקנו אותו. עובדה שיש מספיק סיפורים וכתבות לכולם. אבל במובן מסוים, כולם מתחרים על ידיעות מקוריות, אייטמים בלעדיים, וסיפורים טובים. גם מבחינה כלכלית, עוגת התקציב שיש לכל לקוח ומשרד פרסום מתחלקת בין כל כלי המדיה הקיימים – עיתונות רדיו ואינטרנט".

למרות שגם האתרים החרדיים נכללים מבחינתו במתחרים, פלח רגוע לגבי מקומה ועתידה של העיתונות המודפסת. "בניגוד לעיתונות הכללית שהולכת ומצטמקת לטובת המדיה הדיגיטלית, בציבור החרדי תמיד תמיד יקראו עיתון בשבת, זה מה שמחזיק את עיתוני סוף השבוע. והאמת, אתה יכול לראות היום שמרבית העיתונים החרדים, כוחם בעיקר בסוף השבוע".

בשבועות האחרונים החל עיתון 'כל ישראל' – המחולק בחינם מאז צאתו לאור לפני כשנתיים – להימכר בסוף השבוע בתשלום של 5 שקלים. למרות שהנוכחות שלו נראית פחות דומיננטית מהחינמונים המחולקים בימי רביעי וחמישי, טוען פלח כי הוא לא פחות חזק בהשפעה ובעצמה שלו. "הוא נמכר יפה מאוד. בחנויות שאני בדקתי הוא נגמר עד העיתון האחרון. אלה שקונים עיתונות סוף שבוע בתשלום ומשלמים עשרות שקלים, אז עוד 5 שקלים, שווים להם את זה. אחרי הכל, עיתון כל ישראל הביא איתו בשורה בדמות שורה ארוכה של כותבי טורים מהשורה הראשונה שמכסים את כל קשת היהדות החרדית. זו הסיבה שהסלוגן שמלווה את 'כל ישראל' הוא 'עיתון לכל הדעות'".

היה זה בשעת לילה מאוחרת של יום שלישי בואכה ליל רביעי. פלח סיים להוריד לדפוס את עיתוני קול העיר והשבוע בירושלים, כיבה את האורות במשרד, ויצא לפגישה חשובה בקריית מלאכי. בעיצומה של הפגישה, הגיעה הבשורה המרה על הסתלקותו כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ בעל הישועות משה זצ"ל. "הרמתי טלפון בשעה 12 בלילה למו"ל, אמרתי לו: 'נפטר נשיא מועצת גדולי התורה, האם אפשר להחזיר את העיתונים מהדפוס?' הוא נענה בחיוב, ומשם המרוץ החל".

מסתבר שאימת השבועונים החרדים היא פטירת גדול בישראל לאחר סגירת המערכת. ואכן, בשנים האחרונות הם נאלצו להתעמת עם החרדה הזאת במספר פעמים, בהם מלאך המוות לא היה מסונכרן עם צוות המערכת ובית הדפוס.

פטירתו של האדמו"ר זצ"ל, גרמה לעצירה של הדפסת העיתון, הקפצה של גרפיקאי שיעצב מחדש את העמודים הדורשים שינוי, כתב שיתפנה לכתיבת הידיעה וכו'. "המפתחות של המשרד אפילו לא היו עליי", מספר פלח, "עברתי דרך הבית של בעל הבית כדי לקחת את מפתחות המשרד, ובדרך התחלנו לאסוף מידע ראשוני, תמונות מותרת לשימוש, כשאת כל ההפקה אני עושה תוך כדי תנועה. בשעה 3 בלילה העיתון החדש היה מוכן, עם שער חדש ומעודכן".

'ומה עם תיק חבצלת המפורסם?', אני תוהה, ופלח מתחמק. "תיק חבצלת קיים תיאורטית, בעידן האינטרנט זה פחות רלוונטי, על כל אחד ערך בויקיפדיה, באנציקלופדיה, אבל תיאורטית הוא קיים. יש תמונות, קורות חיים, תולדות, בלחיצת כפתור אתה מוצא הכל. יש מושג שלא כותבים על אדם חי כדי לא לפגוע ושיאריך ימים. זה קיים עד רמה מסוימת ותמיד כשזה קורה, אתה צריך לשנות או להוסיף".

פעם אחת בלבד קרה שהעיתון שכבר הופץ, נאסף והודפס מחדש. היה זה בתקופת הבחירות לעיריית ירושלים לפני למעחה מעשור. אחד הכותבים המוכרים פרסם טור דעה שתקף את אחד האישים החרדים "באופן שהתנגש עם האינטרסים של הציבור החרדי כולו", פלח מתנסח בזהירות, "ואז, בהחלטה ראויה לשבח של הבעלים והמנכ"ל, עיתון ירושלים של קו עיתונות הודפס מחדש".

מה היית עושה אם לא היית עיתונאי?

"נראה לי שהייתי עוסק בהסברה, חרדית או יהודית. זה מה שהוביל אותי בכלל לתקשורת. עברתי על חומרי הסברה, מתורת הנאום ועד מה שאתה רוצה, יש לי ספרייה ענקית בבית, זה תחום שמדבר אליי ושאני צורך אותו ברמה האישית. אני חושב שזה מה שהוביל אותי בכלל לתחום תקשורת בגיל צעיר".

יש דבר שגרום להניח את המפתחות, להגיד: את זה אני לא עושה?

"לכל בן אדם יש את ה'אני מאמין' שלו, וכשאתה מרגיש שאתה חורג – ולא משנה הסיבה – אם זה נוגד את הערכים, האמונה, או הדרך שלך, את מה שגדלת אתו, זה המקום שבו אתה אומר עד כאן. אם יבקשו ממני לכתוב ידיעה או בתוך ידיעה להשחיל משפט שיש בו משום פגיעה ברב, חצר, אדמו"ר או קהילה, הייתי מוותר על זה".

קשה להאמין, אבל מתוך כל אנשי הברנז'ה, הקולגות, הבוסים או העמיתים, הדמות שהכי משפיעה על ינון פלח ושהצל הכבד שלה מוטל על כל מילה ואות, הוא דווקא ראש כולל מבני ברק. והא גם – שלא במקרה – אביו. והאב קורא במיוחד את העיתון, ובמקרה הצורך הוא מעיר לו: 'ראה בני, את זה – אסור היה לכתוב. את זה – היית צריך לשנות'. וינון מקבל את זה בשמחה כפולה. ראשית כי זה כיבוד אב, ושנית, כי יש לו אב ומורה דרך שיציל אותו מאיסורי לשון הרע.

"אבא שלי שיאריך ימים, יעידו תלמידיו הרבים, אחד המומחים הגדולים להלכות לשון הרע. את הלכות שמירת הלשון של החפץ חיים הוא מלמד בשיעוריו הקבועים ברחבי הארץ כבר עשרות שנים. לא פעם ולא פעמיים, הוא מעיר לי על ניסוחים מסוימים, שכתובים אצלנו בעיתון. יש לי ברומטר לנושא לשון הרע ורכילות. לפעמים אני מוחק משפטים שלמים של חלק מהכותבים, גם אם לא תמיד זה לרוחם".

וכמה שאני לא מנסה להיות ציני ולהשיל ממנו את אדרת הרצינות כל אימת שאנחנו מדברים על ההקפדה בכתיבה לבל תחטא בלשון הרע, אני נתקל באותו פרצוף תמים-משהו של בנו של ראש הכולל שלא מבין מה אני בכלל רוצה ממנו. "אני לא יאבד את העולם הבא שלי בשביל שום תפקיד. חד וחלק".

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ • כל הפרויקטים:

עורך 'בקהילה': "בציבור החרדי יש עליונות של אישי חצר ומקורבים לצלחת השלטון"

עורך 'משפחה': "יש במקצוע הזה חלקים רדודים ושטחיים שמוציאים לכולנו שם רע"