מחר יתקדש עלינו חג הפסח, ונשב כולנו לשולחן ליל הסדר- לקריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים. את ההגדה נפתח בהצהרה המפורסמת שנאמרת בארמית: "הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם (זהו לחם העוני-המצה, שאכלו אבותינו בארץ מצרים). כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח (כל הרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה פסח). הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. (השנה אנו כאן – לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה אנו עבדים – לשנה הבאה בני חורין).

המצה נקראת גם "לחם האמונה"- המזון הרוחני, אותו אנחנו מציעים לכל מי שצריך וזקוק- מי שעני- שחסר לו ידע רוחני. עלול אדם לומר לעצמו: כיצד אני לוקח על עצמי את האחריות להזמין ולהעניק לכולם את הצרכים הרוחניים שלהם, בעוד אני המארח עוד רחוק ממושלמות… על זה באה התשובה בטקסט המדובר;

ההבדל בין חמץ למצה הוא שחמץ שתפח מייצג את הגאווה וההתנשאות, לעומת המצה שמייצגת את הענווה והצניעות. היכולת שלנו לארח ולהעניק שפע גשמי ורוחני אינה בשל בטחונו העצמי, אלא דווקא בזכות היכולת שלו להניח הצידה את השחצנות ותחושת החשיבות העצית, וכך להתחבר סביב הקשר לאבותינו שיצאו ממצרים ולשרשרת הדורות. הקריאה הזו של "הֵא לַחְמָא עַנְיָא" מחברת אותנו לשורשים שלנו ונותנת את הכוחות להעניק את המסר הלאה, ולצאת לחירות אמיתית.

פסח כשר ושמח!