"יש במקצוע הזה חלקים רדודים ושטחיים שמוציאים לכולנו שם רע"

    תקשורת זה דבר רציני. אתה משפיע על דעתם של אנשים. צריך לעשות עבודה יסודית כדי להביא דבר טוב, לא עבודה חפיפניקית. צריך ללמוד כל דבר, לדעת את הרקע, לצלול לעומקו
    ישראל פריי 1 Comment on "יש במקצוע הזה חלקים רדודים ושטחיים שמוציאים לכולנו שם רע"

    הם נותנים את הטון, קובעים את סדר היום ומחזיקים בהשפעה עצומה על הציבוריות החרדית, אך לרוב נותרים בצללים ומסתתרים מאחורי המקלדת • בסדרת ראיונות לאתר 'קול חי', נחשפים לראשונה עורכי העיתונים הבכירים במגזר • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ – פרויקט חג

    תקשורת זה דבר רציני. אתה משפיע על דעתם של אנשים. צריך לעשות עבודה יסודית כדי להביא דבר טוב, לא עבודה חפיפניקית. צריך ללמוד כל דבר, לדעת את הרקע, לצלול לעומקו
    22:01
    28.03.24
    המהדורה המרכזית No Comments on השרה מירי רגב: "לא מאמינה שהחרדים יפרשו מהממשלה"

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    למרות שהוא מסרב להכתיר את זה כנקודת השפל בהיסטוריה המקצועית שלו, פניו של אליעזר שולמן מוכיחות כי גם 26 שנה אחרי שנקרא אל הקודש פנימה, הוא מתקשה להשתחרר מהרושם הקשה שהמקרה הותיר בו.

    היה זה ערב ישיבת מועצת גדולי התורה. שולמן, אז עיתונאי צעיר בתחילת דרכו, החליט להביא את הסקופ הכי גדול שאפשר היה להשיג בימים ההם: הקלטה מתוך חדר הישיבות של המועצת הנכבדה. הוא מצליח לשכנע את אחד המתלווים לגדולי ישראל, לשאת על עצמו מכשיר הקלטה ודקות ספורות לאחר סיום הישיבה אחז העיתונאי הצעיר בקלטת הלוהטת.

    "רצנו למערכת עיתון 'ערב שבת' בו עבדתי אז, תמללנו הכל במהירות עצומה, והספקנו להכניס את הכתבה לגיליון שירד לדפוס", מספר שולמן לאתר 'קול חי' כשזיק השובבות עדיין לא כבה בעיניו, למרות ההשלכות הלא פשוטות שהסקופ הניב לו.

    ואז, העיתונאי הצעיר נקרא אל חדרו של מי שהיה באותם ימים ראש ישיבת שפת אמת ויו"ר אגודת ישראל, ולימים כ"ק האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם' זיע"א.

    מן הסתם, עורך עיתון בכיר בישראל הוא איש בעל יכולת ביטוי וניסוח משופרים, אבל כששולמן מנסה לתאר את הרגעים בתוך חדרו של האדמו"ר, הוא מתקשה למצוא מילים. "הייתי חיוור כמו סיד, קיבלתי נזיפה שאי אפשר לשכוח. 'מאיפה לך העוז לפרסם דבר כזה' תהה וביקש לדעת מהיכן הודלפו הציטוטים".

    "אמרתי לראש הישיבה: אינני יכול להסגיר את המדליף. מבחינתי זה יהיה לא הוגן כלפיו, וגם הוא עלול לקפח את פרנסתו", התעקש שולמן וראש הישיבה קיבל. כשברור לי מאליו ששולמן מתחרט על המעשה שניכר כי תוצאותיו לא קלות עליו, הוא בוחר דווקא להתנסח במילים 'היום לא הייתי עושה את זה'. לאמר: עבור העיתונאי הצעיר והמתחיל שהייתי אז, זה מעשה מתקבל על הדעת.

    אליעזר שולמן, 43, הוא אחת הדמויות המרתקות בקרב העיתונאים החרדים. מבעד לחזות השגרתית למדי שלו, מקופלים חיים מרתקים ורוויי קונפליקטים. הוא נולד וגדל למשפחה ליטאית ששורשיה בבני ברק, נישא לאישה חסידת חב"ד והפך לחסיד מן המניין. בעיתון 'משפחה' הוא נמצא מזה כשני עשורים ועשה בו מגוון תפקידים. כיום הוא מחזיק טור שבועי שעוסק בצבא ובביטחון, ובמקביל משמש כעורך 'חדשות משפחה' ועורך המשנה של כלל העיתון. את דרכו למשרדי העיתון בהר חוצבים בירושלים, הוא עושה מדי יום מהעיר לוד, בה קבעה משפחת שולמן את משכנה.

    עורך בעיתון מוביל במגזר בסוף השבוע – אינו מהמלאכות הקלות. בעוד שמלאכתם של היומונים תחומה בגבול הגזרה הצר אותם קבעו לעצמם, כמתבקש ממחויבות מפלגתית ומהתווית מדיניות ברורה, השבועון הבלתי תלוי בוחן כל הזמן את גבולותיו, בוחר את המאבקים אותם יעלה על נס, מתמודד עם לחצים – מסחריים ובעיקר פוליטיים – מכל עבר, וקובע לעצמו את הסטנדרטים שיקבעו את אופי והיקף סיקור פרשיות או אישים.

    "אני עיתונאי טוב בדברים שאני לא כותב", הוא משרטט קווים למדיניותו, "אנחנו גם לעולם לא נתייחס לגופו של אדם. נתריע על תופעה, לא נפגע באדם באופן אישי. אנחנו נדון בגופו של של עניין, והאדם יהיה במקרים נדירים חלק מהעניין". המוטו שמלווה את עבודתו הוא: להביא לקורא החרדי את כל מה שימנע ממנו את הצורך לפנות לעיתונות החילונית. "אם אני עובר בתחילת השבוע על העיתונים החילוניים שיצאו בסוף השבוע, ומגלה שפספסתי ידיעה שמופיעה בעיתונות הכללית, יכולתי להכניס אותה אלינו ולא עשיתי את זה – משהו בשליחות העיתונאית שלי נפגע".

    כשעוברים על רשימת הנושאים שעיתון 'משפחה' העלה על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות, קשה שלא להתפעל. מצוקת הדיור החרדי, מוסדות חינוך, התמודדות עם אינטרנט, הלוואות בשוק אפור, נוער נושר, זו רשימה חלקית בלבד מהדגלים שהניף השבועון. "שילמנו מחירים כבדים על חלק מהדברים", אומר שולמן, "אבל אנחנו שלמים אתם, וסופה של האמת לבוא", הוא סותם.

    אם נבחן רק את התקופה האחרונה, אין ספק שהתאונה הקשה בקו 402 שגבתה את חיי ששה נוסעים בגין רשלנות של נהג האוטובוס, היא דוגמה – עגומה אך מדויקת – להתנהלות העיתון. "העליתי רעיון בישיבת המערכת, לשלוח כתב שיצמד למשלחת חברת אגד שהלכה לנחם בבתי המשפחות. מעניין אותי לדעת איך הם מסבירים עבריין מורשע שהעסיקו ושהביא לטרגדיה הנוראה".

    העיתון יצר קשר עם דובר אגד, זה אישר את הסיקור, עליו התחרט מאוד כשראה את תוצאותיו. כתב העיתון העביר את תיאור הפגישות הטעונות בבית המשפחות, באופן ששיקף היטב את גודל המחדל והמענה הלא ממש הולם של בכירי החברה. מבחינת הדובר, מדובר בתאונה תקשורתית. במקום שהסיקור יתרום להנמכת גובה להבות הביקורת והזעם הציבורי, הוא רק הביא להעצמתם.

    "הדובר מתקשר אלינו ושואל: 'זו תורה וזו שכרה…?' 'זה מה שמגיע לנו על שנתנו לכם ראיון ראשון אחרי שבוע של שתיקה?' האיש גם טען שהדברים לא מדויקים, ואנחנו הצענו לפתוח את ההקלטה ולבדוק עם מי הצדק". העובדה שחברת אגד היא אחת המפרסמות הנכבדות בעיתון, גם היא לא השפיעה על אופי הסיקור – ושולמן רואה בזה גם דוגמה טובה ליחסים הבריאים בין מחלקת התוכן למחלקת השיווק, אחד הקונפליקטים הקדמוניים.

    "אני לא רואה במחלקת השיווק איום על התוכן. יכול לקרות שלקוח שמפרסם מבקש לשוחח אתנו לפני פרסום, להסביר את עצמו. אין בזה פסול. צריך להבין, דרך מחלקת השיווק משכורתי משולמת… בלעדיהם הרי אין הכנסות. אתה לא לוקח את היד שנותנת לך וחותך אותה. מערכת עיתון היא לא מערכת של אדם אחד אלא מערכת יחסים בין בני אדם".

    את היחסים בין עיתונאים חרדים, הקולגות מעיתונים מתחרים, מגדיר שולמן כמצוינים. הוא גם מלא פרגון לאחרים, וסבור שיש מקום לכולם ("הם עושים עבודה טובה", הוא מפרגן באופן כללי). אך לצד האידיליה המתוארת, מתחת לפני השטח קיימת מתיחות בין העיתונים, בעיקר בתחרות על סקופים, חשיפות, וראיונות בלעדיים. רק בחודש האחרון ניטש מאבק סמוי בין השבועונים, מי יקבל ראיון עם נשיא מועצת חכמי התורה הגר"ש כהן.

    שולמן התעקש והפעיל את כל כובד משקלו לטובת קבלת הראיון לעיתונו, אך דבר לא מנע ממנו להציג תנאים קשוחים על מנת שהכתבה תצא מקצועית. "היה קל לגלגל אותי מכל המדרגות. ביקשתי גישה פתוחה לרב, לא לאיזה בן בית. בהתחלה ביקשתי ראיון של שעה -שעתיים, ואח"כ "החמרתי" את זה ליום שלם. בסופו של דבר אכן קיבלנו את זה". לדבריו, כל דבר שהם ימצאו במהלך השיחה יכנס לכתבה ע"מ שתשקף כראוי את דמותו של הרב, למעט דברים אישיים שהכתב רואה בבית ואין בהם אלמנט ציבורי.

    אם תרצו למצוא עוד רמז על יחסי העיתונאים החרדים, תוכלו למצוא אותם באפיזודה המשעשעת הבאה. עד לפני מספר שנים, שכנו משרדי המתחרה העיקרי של 'משפחה' – הלא הוא עיתון 'בקהילה' – גם הם בירושלים, בסמיכות זה לזה. ומסתבר שלא רק העיתונים היו שכנים, אלא גם העורכים. בנימין ליפקין – אז עורך 'בקהילה' וכיום עורך 'המבשר' – מתגורר בשיכון חב"ד בעיר לוד, מרחק בתים ספורים מאליעזר שולמן.

    "היינו עולים ביחד 3 פעמים בשבוע לירושלים", הוא מפתיע עם אנטי תזה לקנאת סופרים, "היינו מדברים על הכל, חוץ מעל העיתון". פעם אחת בלבד שאל ליפקין את עמיתו שאלה ממנה הוא הבין על נושא שבדעתו "לטפל" בו בעיתונו. "הרמתי לו טלפון אח"כ, אמרתי לו שבעקבות שיחתנו נמענתי מלדון בנושא הספציפי. הוא שאג מצחוק ואמר: 'קיוויתי שלא תבין אבל כל הכבוד לך'".

    נושא אחד בלבד מצליח לסדוק את רצף החיוביות וההרמוניה של עורך עיתון 'משפחה'. כשאנחנו משוחחים על דור העיתונאים החדש וכלי המדיה המתפתחים, דיבורו הופך לאיטי, וטון עגמומי מלווה את דבריו. קשה לחשוד בו שהעניין הוא חוסר פרגון, למרות שעיתונאים רבים יעדיפו לפטור את הביקורת שלו בטענה זו.

    "כיום יש במקצוע הזה חלקים רבים לא מקצועיים, רדודים ושטחיים שמוציאים לכולנו שם רע", הוא אומר בתסכול. "אנחנו כולנו נמצאים תחת הגדרה של תקשורת חרדת. בעיני אדם חילוני אין הבדל. כשמישהו מפשל, כולנו מפשלים. זה קדירא דבי שותפא".

    "תקשורת זה דבר רציני. אתה משפיע על דעתם של אנשים. צריך לעשות עבודה יסודית כדי להביא דבר טוב, לא עבודה חפיפניקית. צריך ללמוד כל דבר, לדעת את הרקע, לצלול לעומקו". מתוקף היכרותו רבת השנים עם גורמים רבים במערכת הביטחון, הפך שולמן לאיש קשר בינם לבין הציבור החרדי, דבר שכנראה גורם למבוכה הגוברת שלו. "יום אחד מתקשר אליי דובר צה"ל מוטי אלמוז ואומר שעיתון מסוים התקשר לבקש ראיון מהרמטכ"ל. הוא מתייעץ אתי, ואני, מה אגיד לו?! שאגיד את האמת על מה מדובר…? הצעתי לו שיבקש שישלחו עיתון אחד ואז הוא יחליט… הרי אם הרמטכ"ל יגלה לאיפה הוא יתראיין – העיתונות החרדית לא תקבל לנצח מאומה ממנו".

    או למשל כשגורם צבאי בכיר התייעץ אתו אם להתראיין לאיזה רדיו חרדי. וכמו שאתם מבינים, מדובר בעוד אחד מקווי הנייעס שבחרו להציג את עצמם כרדיו מוביל. "הצעתי לו שינסה לכוון את התדר למספר שהם נותנים לו", ניסה להיפטר באלגנטיות.

    עיתונאי מצטייר כבעל פריבילגיות מיוחדות. תן דוגמה לצ'ופרים שאתם נהנים מהם?

    "עיתונאי זה כוח. אפשר לנצל אותו לטוב או למוטב. אני משתדל לנצל אותו לדברים טובים, כמו למשל בעזרה לאנשים שפונים אליי עם בעיות בנושאים רפואיים, בירוקרטיה במשרדי ממשלה, פניות לדוברים. הם הרי מכירים אותך. אתה לפעמים סוג של איש קשר בין מי שזקוק לעזרה לבין הגופים או האנשים האלה. אלו המקרים שאני לא רואה פסול בלנצל את הקשרים".

    בעיתונות החרדית מקובל למצוא עיתונאי שמחזיק בו זמנית במשרד דובר או יחצ"ן, אתה לא מוצא בזה טעם לפגם?

    "קודם כל יש את זה גם בציבור בכללי. קח למשל את איתן הבר, שהיה כתב 'ידיעות' וראש לשכתו של רבין. כל עוד מתקיימת הפרדה, הדברים ידועים וניתן גילוי נאות – זו לא בעיה. כמובן שהייתי מעדיף שזה יהיה אחרת, אבל אני מתמודד מול מציאות, כל זמן שזה נשאר במסגרת הגילוי הנאות ולא משפיע על העבודה – בהחלט אפשר לחיות עם זה".

    היה פעם שהרגשת פספוס, שנמנעת מסיקור נושא שבדיעבד היית חייב לעלות אתו?

    "בסיפור שחשף בני רבינוביץ' על רצועות התפילין. חוץ מ'יתד' אף אחד לא טיפל בנושא, אולי 'בקהילה' קצת. לא מזמן ישבתי אתו והוא שאל אותי: 'למה לא טיפלתם בנושא הכל כך חשוב הזה?'. בהחלט אני מרגיש פה פספוס, והאמת, הסיבה היא שעד שהצלחתי להבין מי נגד מי עבר זמן. זה סיפור מורכב ומסובך שהיה צריך לברר היטב את כל החלקים בו ולצלול לעולם הסת"ם. עד שהבנתי את כל הסיפור לקח זמן. הייתי מאוד מתוסכל. היינו צריכים לסקר את זה אבל חובת הבירור של הנשוא מנעה זאת".

    אני קם ללכת בסיום הראיון מחדרו הצנוע של העורך, בפאתי מסדרון ארוך המחבר בין חדרים קטנים שהקול היחיד העולה מהם הוא תקתוק המקלדת ואוושת רוח ירושלמית נעימה המנשבת בחלונותיו. מודעה קטנה התלויה מעל שולחן העבודה של אליעזר שולמן לוכדת את עיניי. "אנחנו על המפה, וגם הם", נכתב בה. אני מעביר מבט בינה לבין האיש, שלא זקוק למילים בכדי להבין כי הוא נדרש להסבר. "אני שם לעצמי תזכורת כל הזמן. אל תניח שאתה הכי חכם, אל תחשוב שאתה יכול להמתין עם פרסום, לחכות עם העבודה. מעבר לפינה מחכים רבים וטובים. עלינו להתאמץ לעשות את העבודה הטובה ביותר".



    1 תגובות

    מיין תגובות
    1. 1

      אליעזר שולמן הוא זן נדיר – וקצת נכחד – של עיתונאים מהדור השני לעיתונות החרדית.
      הוא צודק לגבי רדידות המקצוע והעיתונאחם הצעירים של השנים האחרונות