הפעם היחידה שנסעתי בכביש 38 ולא עצרתי בתחנת הנוחות החביבה עליי הממוקמת קילומטרים ספורים לאחר הירידה מכביש 1 לכיוון בית שמש, הייתה בדרכי לראיין את עורך עיתון 'בקהילה' אברהם דוב גרינבוים. עד שכבר הצלחתי למצוא רגע פנוי בלו"ז הצפוף של עורך עיתון ואב למשפחה בערב פסח, חבל להפסיד זאת בשל בקבוק קולה קר וסקירה של רכבי השטח המתדלקים לקראת יציאה לנסיעת שטח בהרי ירושלים.

אנחנו קובעים לשבת בבית קפה. נכנסים. מתחילים לשוחח. ואני מוצא את בן שיחי מעט נבוך. משהו בו לא מתחבר בטבעיות לסיטואציה. הכתב הדעתן והנשכן, האיש בעל הדעות הנחרצות והשולט ביד רמה במערכת ענפה של כתבים, לא ממש מוצא את מקומו הטבעי בבית קפה.

כנראה ככה זה כשאתה מגיע לתחום המוחצן והברנז'אי מעמדה של אברך חסידי שאת המוניטין המקצועי רכש בעריכת הביטאון "עולם החסידות" – הזכור לכם מהלוגו שעיטר את כל גיליונותיו: 'ללא לשון הרע ופוליטיקע' – ומשליחה מחתרתית של מאמרים לעיתון 'המודיע' תחת שמות בדויים, בימי צעירותו.

"בעיניי, ענף התקשורת לא אחר מענף האינסטלציה, אני לא מבין למה עושים 'אישיו' מאיש תקשורת יותר מעבודה אחרת", דבריו מתכתבים במדויק עם הרושם הראשוני שהוא הותיר בנו. "תגיד, למה אין כזה דבר איגוד השרברבים…? אני לא מבין מה הרעיון של מה שנהיה כמו ברנז'ה, קליקה, אני לא שם. אני רואה את התפקיד כעבודה לכל דבר, להביא פרנסה הביתה. אלו הכישורים שלי, ולכאן נקלעתי. אני לא טוב או חכם יותר".

גרינבוים, 37, מחזיק מזה חמש שנים במשרת העורך הראשי של עיתון 'בקהילה', אליו ערק מהביטאון החסידי שעבר שינוי תפיסה ויצא לאור תחת השם 'מורשה', עד לסגירתו הסופית. באותו זמן עבר עיתון 'בקהילה' מידי ההנהלה הותיקה של מאיר הירשמן וחיים יצחק דרקסלר להנהלה חדשה, וגרינבוים נקרא אל הדגל להצטרף לצוות שהחל לשנות את פני העיתון. בשנים הראשונות הוא עבד תחת העורך הראשי בנימין ליפקין, שפינה את התפקיד עם מעברו לעיתון 'המבשר'.

בשנים האחרונות עשה העיתון כברת דרך ארוכה ומרשימה, והפך לעיתון מגוון, עשיר בכותבים ובמוספי אקטואליה ומגזין. "יש לנו כתבים מכל הפלגים בציבור החרדי. 'בקהילה' לא מוביל קו אחד, אנחנו מכוונים לקונצנזוס. מבחינה פוליטית, כל מה שנתמך ע"י אחד משלושת מועצות גדולי התורה, הוא ראוי ואני זורם אתו. אלי ישי למשל, שלא נתמך ע"י המועצת, פסול בעיניי. בטורים האישיים, בדר"כ וע"פ רוב, אני נותן יד חופשית לכותבים. כמובן שעובר עליהם בשבע עיניים, כך שאם כתב שייך לפלג מסוים, שלא יגדיש את הסאה. בסופו של דבר זה פוגע בעיתון".

לפעמים במהלך הראיון, אני מנסה לעצור את בן שיחי מלומר דברים שלטעמי עשויים לפגוע בו, אך נראה שהוא די בטוח בעצמו, ומשוחרר להביע את עמדותיו מבלי להתחשב בתקינות או באיך יתקבלו דבריו באזני אחרים. "זה ברור שבציבור החרדי יש סוג של עליונות של כל מיני אישי חצר, מקורבים לצלחת ולשלטון", הוא עונה כשמתבקש לתאר את הלחצים המופנים כלפי עורך עיתון מוביל. "אבל הם יכולים לחגוג יותר על עיתון מפלגתי. על שבועון בלתי מפלגתי, הרבה יותר קשה. ועדיין, היו וישנם לחצים כאלו ואחרים מחצרות שונות המבקשות שלא לכתוב על נושא מסוים או להבליט תחום אחר".

בכדי להמחיש את אופי הלחצים, הוא מפליג אל הבחירות לכנסת של שנת 2012. ארבע שנים עברו בסך הכל מאז, והם נראים כאילו התרחשו ביקום מקביל, כוכב מרוחק או לפחות באחת מנקודות הזמן הבלתי מתוארכות של לפני הספירה. רשימת ש"ס התמודדה אז לכנסת תחת שלישיית ההנהגה הפוליטית של אלי ישי, אריאל אטיאס, והאיש שהצליח לחזור למפלגה נגד כל הסיכויים, אריה דרעי ("השלישייה שלטה אבל בעצם אף אחד לא שלט").

"יום אחד פונה אל מערכת העיתון אחד מחברי מועצת החכמים של התנועה, שהחליט כי הגיע הזמן להכניס איש משלו לרשימת הח"כים. הוא הזמין את אחד הכתבים שלנו אל ביתו והעניק לו ראיון מלא אש וגופרית נגד ש"ס, כשבדבריו היו גם כוונות בלתי מוסתרות נגד העומד בראשה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל", גרינבוים החזיק אז באחד הקלפים החזקים בתחום. ראיון בלעדי של גדול בישראל נגד תנועת ש"ס הוא חומר סנסציוני ובעל פוטנציאל עצום, אך למרות זאת, הוא בחר שלא לפרסם אותו.

איש תקשורת אמתי מסוגל להרגיש תחושת החמצה של סקופ טוב או פרסום ראשון, גם שנים לאחר שהתרחשו, וניכר בגרינבוים שהמאבק עדיין מתחולל בקרבו. "הדברים היו מוכנים לדפוס, וברגע שלפני האחרון, עצרתי את זה. והאמת, אני שמח ושלם עם ההחלטה", אומר ומנמק, "בעיניי זו לא שיטה. דברים כאלו צריכים להיסגר בבתי הרבנים, לא בין כתלי העיתון. לדעתי זה לא היה מביא לכלום חוץ מלפילוג. אני חושב שאחרי זמן קצר גם אותו רב הבין שהפרסום היה מזיק, ושהוא הובל ע"י מקורבים שעלולים היו לגרום לו נזק". למקרה שתהיתם, אותו מתמודד שיועד לכנסת, נותר באותו תפקיד ובאותו מקום בו היה, ועדיין לא הפך לחבר כנסת.

ממש לאחרונה, נשמטה ברגע האחרון כתבה מוכנה. כתב העיתון הכין כתבה על איל הון יהודי מאוסטרליה שנפטר בתקופה האחרונה. האיש היה צנוע וברח באופן קיצוני מפרסום וחשיפה. אחרי עבודת תחקיר מאומצת חוצת יבשות, הצליח הכתב לקבל פרופיל מקיף לדמותו ולעסקיו של האיש, אך המשפחה התקשרה והתחננה שהכתבה לא תעלה. "הבנתי שזה פוגע להם בעניינים משפחתיים, ולמרות שהכתבה כבר הייתה מוכנה לדפוס, גנזנו אותה".

בבוקרו של יום שישי ערב שבת בראשית לפני כחצי שנה, מצלצל הטלפון בביתו של גרינבוים. על הקו, אחד מגדולי האדמו"רים. "שמעתי שפרסמת תמונה שלי במגזין 'העולם החרדי'", אמר לעורך ההמום, "אני מבקש ממך שלא לפרסם יותר", ביקש. גרינבוים התעשת והעז: "אני מבין ומקבל את הבקשה, אבל ברשותכם אשאל: אם אני מקבל תמונה מאירוע של 'דרשו' או מחתונה שהרב'ה נמצא בה, האם עליי לחתוך את דמותכם…?". האדמו"ר הרהר רגע ונענה: "אומר לכם את האמת, זו הסיבה שאני ממעט להגיע לאירועים, ואם כן, אני מגיע מוקדם לפני שהצלמים נמצאים..".

לעומת המקרים בהם הוא בוחר להתחשב בבקשות, יש מקרים בהם לא יוותר ויעמוד על שלו, חרף לחצים כבדים שיופעלו עליו. בעיתון החג הנוכחי מופיעה כתבה על יהודי תלמיד חכם, שאנשי העיתון ביקשו לראיין ("פנינו למקורבים ולאנשי החצר, כנהוג במחוזותינו"). אלא שבנוסף לסירוב לבקשה, החלו להפעיל המקורבים מכבש לחצים במטרה למנוע את פרסומה בטענות שהרב לא רוצה. "הכתבה נכנסה ולא עזר להם כלום. לפני חצי שנה הרב הזה התראיין לעיתון 'מעריב'… אז מה הם רוצים… זו בקשה מצחיקה".

ומה עם לחצים ממחלקת השיווק?

"יש הבנה ברורה שאנשי מחלקת השיווק עובדים במערכת העיתון בדיוק כמוני. הם לא רוצים להרע לי ואני לא רוצה להרע להם. ברור שתמיד הם ימשכו לכיוון המודעות ואני לכיוון התוכן, זו מריבה נכונה, ככה עושים עיתון. אם יגיע אלינו מקרה שהוא גבולי, אנחנו – נעשה את התחקיר שלנו, אבל אם "לשחוט" את האיש את האישיו, זה בהחלט יכול להיות תלוי במחלקת השיווק. יש דברים שהם לא ינסו להתערב, כמו בסיקור של התאונה בקו 402, אז תקפנו בחריפות קליינט מכובד שלנו, אני בכלל קראתי לזה פיגוע. לעומת זאת היה לנו פעם תחקיר מוכן שראיינו תזונאים על אחת מחברות הוויטמינים הגדולות בארץ, ונאלצנו לגנוז אותו. בסופו של יום, לכולנו יש אותה מטרה, והיא להתפרנס ולהביא לחם הביתה".

מהו בעיניך תפקידה של העיתונות החרדית? האם יש כזה מושג שליחות עיתונאית?

"השבועונים המציאו ז'אנר חדש במגזר. אפשר בהחלט לראות בהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה החרדית. עד לפני הפריצה שלהם לשוק, פלדמן ורביץ, הלפרט וגפני יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. להוריד אנשים, לתזז דברים, להנחית לעיר איזשהו נציג עלום שם, העיתונות החרדית הוציאה את הכל לאור, לטוב ולמוטב. מצד אחד הם מקבלים שעות שידור ובמה לדברים החיוביים שהם עושים, שגם זה לא היה קודם, ומצד שני היא מאיימת על פעילותם. הם צריכים להיזהר כי יודעים על כל דבר ולו הפעוט שהם עושים. אני חושב שזה מבורך ואילו לא באה התקשורת החרדית אלא בשביל זה – דיינו".

באופן מפתיע, הפוליטיקאי המוערך עליו הוא דמות רחוקה ממחוזות הסיקור האובססיבי של העיתונות החרדית. שמעון פרס ("הנשיא האחרון של מדינת ישראל, אני מדגיש, האחרון") איש האליטה החילונית-שמאלנית, הוא הדמות הפוליטית המוערצת על העיתונאי החסידי. "הוא אדם עם השראה שלא מפסיק לחלום. באחת הפגישות שלנו הוא אמר לי משפט שלא אשכח: 'אין עם מוכשר יותר מהעם היהודי, רק אין לו כישרון להיות עם'".

מכאן ועד לשטיחת עמדתו הפוליטית, הדרך קצרה. "העיתונות החרדית לוקה, לטעמי, בתסמונת ימנית", הוא קובע ושוטח את הנסיבות ההיסטוריות שלטעמו הובילו לדבר: "משך 25 שנה רצופות התייבשנו באופוזיציה, עד המהפך של בגין. מי שגרם לצבע שלנו לחזור ללחיים, ושהחזיר אותנו לשלטון הוא בגין ולכן אך טבעי הוא הדבר שיש לחרדים משיכה לימניים".

עם זאת גרינבוים סבור כי כיום, החרדים ילכו עם כל ממשלה שתקום, שמאל כימין. "למעשה אין היום בכנסת ימין ושמאל אמיתיים, כולם עוברים ממפלגה אחת לשנייה ומצד אחד למשנהו לפי המצב. הציבור החרדי ילך לכל ממשלה שתקרא לו. יש לזכור כי תקציבי הישיבות, חוק הגיוס וקצבאות הילדים חשובים לציבור החרדי לפני מהלכים מדיניים כאלו ואחרים".

קיים תיאום כלשהו בין העיתונים החרדים או שמתוקף חוקי התחרות, כולכם שומרים את הקלפים צמוד לחזה?

"בהחלט שיש. היו למשל כמה וכמה פעמים שמתוקף אילוצים שונים "החלטנו" יחדיו שיארצייט של אישיות מסוימת יהיה באדר ב'… גם ברמת השיווק ישנם הבנות בסיסיות כמו מקרה של רשת מחללת שבת שעשינו יד אחת למנוע ממנה מלפרסם. זה קורה כל הזמן, גם אם לא באופן רשמי. ישנם גישושים והבנות. כשפרצה חקירת דרעי לפני מספר שבועות, התקשר אליי קולגה מעיתון מתחרה ושאל: 'תגיד, מה אתה הולך לכתוב על זה?' כשאמרתי לו שאני שם את זה בכותרת ראשית, הוא אמר ' אם ככה זה בסדר, גם אני יכול'. זאת בערך ההתנהלות בינינו".

הטור השבועי שכותב גרינבוים בירכתי המוסף השבועי, מאופיין בסגנונו הישיר, ומקומם עליו לא פעם אנשים וחוגים שונים. "יש כאלה שאומרים שאני קצת בוטה, דוגרי, חריף מדי", הוא אומר, "כזה הוא אני, מרגיש צורך לומר בגלוי את שאני חושב, יש בי משהו שזועק על עוולות, לא אחפש דרך לייפות את זה".

קרה לך שהגעת לסוף שבוע ולא היה לך טור מוכן או שלא מצאת על מה לכתוב?

"יש לי חבר באנגליה שמאזין ל'קול ישראל', הוא אומר שהרדיו המקומי שם משעמם עד מוות, שידורי בית משפט תעבורה… ופה, כל הזמן פרשות חדשות, כל חצי שעה עדכון חדשות, אין מדינה כמו ישראל שמייצרת הכי הרבה אייטמים – אז אתה שואל אותי אם אין מה לכתוב…? אני כותב ומרגיש את מה שחושבים ומדברים. אין לי שעות קבועות, זאת השראה שמגיעה בפתאומיות, יכול להיות איזה אירוע פוליטי, ידיעה שמדליקה בי נורה אדומה ואני מתיישב לכתוב, אבל כמעט אף פעם לא אמצא את עצמי במחסור בנושאים".

לא רבים ממכריו יודעים, אבל גרינבוים מחזיק בתחביב די מוזר ובלתי שגרתי. מדי שנה הוא אורז את חפציו, ונוסע לכמה ימים לארה"ב. אל הנסיעה הוא מנסה למצוא מטרות ויעדים שיסוו את המטרה האמיתית שהיא למעשה, נסיעה ללא מטרה. "נולדתי וגדלתי עד גיל 10 בארה"ב. כל המשפחה שלי הגיעה משם. לחזור לשם כל שנה – זה החופש שלי".

אני מנסה לרחרח סביב סיפור פיקנטי ממסעו הקבוע לדמוקרטיה הגדולה בעולם, על נסיעות מרתקות או פגישות בטרקליני שועי היהדות המקומית, אך איש שיחי נותר בפעם הראשונה בלי יכולת לספק את משאלתי העיתונאית. "אני פשוט נמצא שם בבורו פארק", הוא מנסה להסביר, "הבני ברק הזה של אמריקה זה מה שעושה לי טוב. חברים מציעים לי בא תסע לאיטליה, לשוויץ, תראה עולם, ואין, זה פשוט לא מעניין אותי. טוב לי בפינה השקטה והמוכרת בה גדלתי, זה ה'לראות עולם' שאני מאוד שמח בו ומאושר בחלקי בתוכו".

"כן, אני מתגעגע", אומר גרינבוים, למרחבים, לאופקים ולראש הגדול של ארה"ב. אבל למה אתה חושב שזה אמור לעניין את הקוראים שלך", הוא מסיים ממין הפתיחה.

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ – פרויקט חג באתר 'קול חי', כל הכתבות:

"יש במקצוע הזה חלקים רדודים ושטחיים שמוציאים לכולנו שם רע"