בשיחה מיוחדת שמסר הגאון רבי צבי רוטברג ראש ישיבת 'בית מאיר' לרגל ימי החנוכה התייחס בדבריו לחוק הגיוס המתוקן שהעבירו חברי הכנסת החרדים כשהוא מתבטא בחריפות ומשווה בדבריו בין התקופות.
דבריו של ראש ישיבת 'בית מאיר' עוררו סערה. אתר 'קול חי' מביא אותם במלואם:
בתקופת המקדש הרי מסתבר שהיו לפחות מאה אלף מצביעים ל-ג׳ (יהדות התורה) אם לא הרבה יותר. איך יתכן הדבר שכולם שתקו חוץ מאחד עשר חשמונאים, איך קרה כזה דבר?
הרי טימאו אז את המקדש, והיוונים קבעו תקנות של טומאה על נשים שנישאות ועוד דברים נוראיים על הדור, איך קרה שבמשך שנים עברו על כך בשתיקה? אלא שהיהודים מצאו אז היתרים כמו ׳טומאה הותרה בציבור׳ ועוד כל מיני היתרים שיש, כך קרה שבמשך שנים רבות הייתה טומאה ממש בבית המקדש רחמנא ליצלן. יכול להיות שהיו ליהודים באותה תקופה כל מיני חשבונות איך להסתדר עם זה, ומסתמא שהיה כך, אבל בבית המקדש הייתה טומאה.
אם כן איך קרה שלבסוף קמו כמה בודדים – בני החשמנואים ונלחמו על טהרת המקדש? התשובה לזה, מפני שהם לא עשו חשבונות.
אחד עשר החשמונאים יצאו למלחמה למרות שזה חסר סיכוי והם עומדים להיהרג, ולמרות שההיגיון אומר שצריכים לחפש דרכים אחרות. להסתדר עם היוונים ולהגיע איתם להבנות, בכל זאת הם לא עשו חשבונות! זה נקרא 'חיל ד".
[1]
כשהפסוק אומר ׳ברך ד׳ חילו׳ אומר על כך רש״י שהכתוב מדבר על אותם אחד עשר חשמונאים. שאמנם הם אחזו חרב בידם אבל לא זה מה שהביא להם את הניצחון, זו לא הייתה מלחמה כמלחמות דוד המלך, שם חישבו את מהלכי הקרב. ׳לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי׳, ה׳רוחי׳ הזה שאומר הכתוב זו צורת המלחמה מול הטומאה. ולמרות שהם יוצאים למלחמה בה הם לכאורה עומדים להיהרג, במלחמה הזו אין מקום למהלכי המלחמה הרגילים אלא רק לרוח ה שבקרבם.
מלחמת החשמונאים זה מלחמת הכהנים של בני לוי, ובכזו מלחמה לא צריכים תכניות ואין מקום לחשבונות, זה רק על ידי קנאת ד׳ צבאות. ולקנאת ד׳ צבאות יש פירוש אחד: יראת שמים.