הסיפור המדהים שלא סופר מעולם, נחשף כאן לראשונה: עד כמה שזה ישמע לא הגיוני, באחת מערי המרכז, כאן בישראל, מתגורר לו אברך חרדי שקירות ביתו מגוללים סיפור מסתורי של נקמה יהודית בנאצים.
לאחר שיחה טלפונית קצרה, קבעתי להיפגש עמו בביתו. הגעתי לכתובת, עוד דירה חרדית נורמטיבית, התיישבתי בסלון – והתחלנו לשוחח. הוא, העונה לשם חיים, אברך חרדי, שעוסק בתורה באחד מהכוללים החשובים.
באחת מפינות הסלון, בדיוק מול מקום מושבי, צדה עיני – ארונית קטנה ומיושנת, "מה זה?", אני שואל, "זו הנקמה שלי", הוא עונה, "בדיוק בגללה באת להיפגש איתי".
[1]
חיים הוא נכד לניצולי שואה שעלו מהונגריה. סבתו הייתה בת למשפחת אצולה מבודפשט, ובניה היו בין היתר זמרי אופרה ואנשי עסקים בכירים, לפני שנתיים בדיוק – היא נפטרה. סביו שהגיע מה'אינטער' – הונגריה התחתית, היה תלמיד חכם גדול – שלמרות עמלו הפיזי כבן מושב – היה שרוי רובו וכולו בלימוד התורה.
"הרבה הם לא היו מספרים", אומר לי חיים, "מידי פעם, שהייתי בא אליהם ב'בין הזמנים', סבא היה מתעורר בבעתה באמצע הלילה, צועק מילים לא ברורות ונרדם מיד".
"אמנם הם לא סיפרו הרבה, אבל בהחלט גדלנו בצל השואה, הרגשנו בבית את היטלר והימלר, וכילד, יכולתי לצייר בדמיוני את תווי פניהם ואת סגנון דיבורם", ממשיך בן שיחי לספר, "רעייתי, אף היא בת למשפחה ניצולי שואה, וכמה לא מפתיע – גם כן יוצאי הונגריה".
"לפני חודש, בא אלי חמי ואומר לי: 'מכרתי את דירתו של אבי, ויש כמה 'שמונצעס', בוא תעשה סיבוב אולי תמצא משהו', הוא הכיר את חיבתי לעתיקות ולהיסטוריה, ויחד נסענו לדירה והתחלנו לחפש".
"פתאום שמתי לב, שבין ערימות הזבל, מונחת לה ארונית עץ קטנה וישנה, מיד שאלתי את חמי "מה זה?", הוא ענה לי: "אבי הביא את זה מהמחנות כשעלו לארץ, וזה שימש אותנו לאחסן את כלי התפירה של אימי", סיפר לי חמי".
לא הרפיתי והמשכתי בחקירה, ואז חמי אמר לי: " יום אחד, אבי זצ"ל סיפר לי, שכשיחררו את המחנה, נכנסתי למשרדו של היינריך הימלר שהיה ממש בסמוך, ולקחתי את הארונית הקטנה שהייתה על יד השולחן", כנראה שהוא היה בחור פרקטי, והוא חשב: נו, נוסעים לארץ ישראל, בוא נתחיל לרהט כבר מכאן", סיפר לי חמי את סיפורה של הארונית. בלי לשאול שאלות, הורדתי לקחתי אותה, והורדתיה למטה אל רכבי".
[2]היינריך הימלר, 1,941 | צילום: ויקיפדיה
עוד הוא מספר לי: "לאחר זמן, התחלתי לחקור יותר, ומסתבר שהימלר ימ"ש – היה בחור רכושן שנהג לחתום את שמו על הרהיטים והחפצים ששימשו אותו, וכפי שזה נראה, בארונית הזו שכעת נמצאת מולנו, הימלר היה מאחסן את הרובה, הקסדה והמגפיים הצבאיים שלו".
[3]
"היו כאלה", אומר לי חיים, "שהיו סולדים מהחפץ הזה – ששימש את הרשע שהיה אחראי להוציא לפועל את תכניות ה'פתרון הסופי' להשמדת יהדות אירופה, אך אני החלטתי שכאן יש את הנקמה היהודית השקטה, אותי היא משמשת לאחסון פריטי קודש שניצלו אף הם מהשואה – שאגרתי במשך השנים יחד עם תשמישי קדושה עכשוויים".
[4]
"אני חי את זה כל הזמן, ה'יד ושם' הפרטי והקטן שלי נמצא בסלון ביתי, זוהי הנקמה שלי", מסכם את סיפורו המופלא.
[5]חתימתו של הימלר חקוקה על הדופן, לצד חתימתו המקורית
אפשר לבוא ולדון, האם אכן הארונית הייתה שייכת לאותו צורר גרמני או לא, והאם עדותו של ניצול השואה מדוייקת, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה – שהיא שימשה את הנאצים ושהנקמה המתוקה ביותר – היא אכלוסה בתשמישי קדושה.