בפרשת השבוע 'כי תבוא' ממשיך משה להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. כבר בתחילת הפרשה מופיעה מצוות ביכורים: לאחר שבני ישראל יסיימו להיכנס ולהתיישב בארץ ישראל, כל אחד מהם יביא את הפירות המובחרים מהשדות שלו, מתוך שבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל. היהודים מביאים את הפירות לבית-המקדש בטקס חגיגי, ובכך מביעים תודה על היבול החדש.
התורה מספרת, שכשמגיעים לכהן עם הפירות צריכים לומר לו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". רק לאחר מכן הכהן מניח את הפירות על המזבח והיהודי מודה לה' על כל הטוב.
לכאורה, מכיוון שהמצווה הזו נעשתה בכל שנה, גם מאות שנים אחרי הכניסה לארץ, מדוע היה צורך להקדים בכל פעם מחדש את האמירה לכהן על אודות הכניסה לארץ?!
ההסבר: הצהרה זו מבטאת אמירה, לפיה הישיבה בארץ ישראל אינה תוצאה של עוצמה צבאי וכשרון מדיני, אלא מתת א-ל. היהודי מזכיר זאת בדבריו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם.. הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'.. לָתֶת לָנוּ", כלומר, הזכות לשבת בארץ ישראל אינה זכות קבועה ותמידית, אלא כזו שיש להוכיח בכל יום מחדש שאנו ראויים לה, ובכל פעם מחדש עלינו להודות לקב"ה על זכות זו.
נתפלל שנזכה בקרוב לביאת המשיח ובנין בית המקדש, אז נוכל לשחזר את קיום המנהג שכולו הכרת הטוב כלפי בורא העולם.
• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, ד' אדר שני תשמ"א