אובד עצות.
כבר שבוע שהבטן מתהפכת יחד עם אחד מהחבורה.
יהודי נחמד, בחור חיובי, תלמיד חכם וכל שאר הסופרלטיבים, שמגלה לפתע שחייו וחיי משפחתו הגיעו אל סוף העיירה בה הוא חי, ושאין לו איך לחצות את המכשול המטורף.
בסוף שנת תשע"ה, באמצע 2015, באמצע גוש דן שבתוככי ישראל, עדיין מתקיימת אפלייה על רקע עדתי. בתו של חברי הטוב – מסורבת ולא מתקבלת לסמינר שבעיר מגוריה – אלעד, בגלל צבע עורה. בעצם, בגלל שנולדה למשפחה מזרחית ולא למשפחה לבנה.
זה פשוט בלתי נתפס וכשמבררים וחופרים בעניין, מגלים את מה שחשבנו שכבר לא אמור להיות, לא מדין תורה ובטח לא בחסות החוק היבש. מתברר שבני עמי בחרו להתנשא על שאר בני עמם, והם, האליטות משוקולד לא מוכנים שאנשים מתפוצה פחותה מהם, ילמדו עם בנותיהם.
זה מביש וזה עצוב וזה אפילו – טיפה מפחיד.
כשאני הייתי ילד והתגוררתי בבת-ים, רצו הוריי שיחי' שאקבל חינוך טוב יותר (מבחינתם), הם הרחיקו עד ת"א כדי שאקבל חינוך עצמאי. רשמו אותי תחת שם המשפחה המקורי שלנו (סילם), והתפלאו כשאפילו לא הוזמנתי לבחינה. אבל אז, לחש מישהו על אוזנינו "מה הסיפור? יש לכם עוד שם משפחה (סלע)!", שם משפחה שנגזר מעובדת היות אבי איש צבא, ואכן נעשה בו שימוש, ולפתע – משפחת סלע קיבלה זימון למבחן ואפילו התקבלתי לבית הספר.
אני אסיר תודה לריבונו של עולם ולצוות בית הספר שהרביץ בי תורה והרביץ בי בכלל – כי בדיעבד יצא ממני משהו חיובי, אני מקווה. אבל אי אפשר לשכוח, לעולם, את הקלות הבלתי נסבלת של ההפליה העדתית. זה היה מזמן, נכון, לכן לא ייתכן – שזה נמשך בעידן הנוכחי, גם אם מכנים זאת אחרת.
ליבי יוצא אל חברי הטוב, אל משפחתו המרוסקת ואל הבת שנקלעה לקרב יריות גאווה בלתי מרוסנת, ואין לי מילים כדי לעודד אותו.
אנחנו שומעים על יוזמות מרגשות עד דמעות של ערבות הדדית, על נסיעה עד סוף העולם כדי לסייע ליהודי, לפעמים אחרי שהחזיר את נשמתו לבוראו, ואילו כאן, מעבר לרחוב, מתבוססות בדמן משפחות טובות, צדיקות וחיוביות – ואת הדם שלהן שפכו אנשים שמתיימרים להיות תלמידי חכמים, אנשי תורה וקרובים לשכינה.
בערב השבת האחרונה, קיבלו על עצמם החברים בקבוצה שלנו קבלות טובות, כדי לסייע במשהו למשפחה ההיא. אבל בשבת תהיתי פתאום, כיצד ריבונו של עולם מתייחס למחווה הזאת.
זה הרי לא כשל 'בין אדם למקום', זה אשכרה עיוות של "בן אדם לחברו", אז למה שריבונו של עולם יתערב בסיטואציה הזאת?
עשה למענך, אם לא למעננו.