"הרכבת של השעה 21:30 לאשקלון נכנסת לרציף מספר שלוש. הרכבת תעצור בתחנות: עתלית. בנימינה. קיסריה פרדס-חנה. חדרה מערב. נתניה. בית יהושע. הרצלייה. תל-אביב האוניברסיטה. תל-אביב סבידור מרכז. תל אביב ההגנה. כפר חב"ד…".

אני מסתכלת על השעון. השעה מאוחרת למשכימת קום כמוני. הרציף כמעט שומם. החום המעיק אינו מתחשב בהעדרה של השמש. הלחות מגיעה לתשעים אחוזים אם לא יותר. אני נמסה. מנסה לאסוף את עצמי בדרך הארוכה הביתה. בונה על המזגן המיוחל שברכבת שאורותיה מתקרבים באיטיות.

אני נכנסת לרכבת הקרירה והעפעפיים צונחות. הייתה זו חנוכת הבית לבית חדש ויפהפה בשכונת בת גלים בחיפה. אין ספק שהאדריכלית עשתה עבודה נהדרת והפכה את בית הסוכנות מימי המעברה לארמון מלוכה כיאה לזוג שליחי חב"ד וששת ילדיהם העוסקים בקודש.

אני לא נרדמת. המחשבות נושאות אותי לבת גלים. אני מנסה לספור בראשי את מספר הפעמים בהם סיפרה לי אימי על בת גלים. המעברה אליה הגיעה עם הוריה ואחותה הגדולה בהיותה בת שלוש.

סבא וסבתא עלו מפולין העשנה של אחרי המלחמה. הם לא רצו להישאר יום נוסף על האדמה הרוויה בדם יהודים. אימא הייתה בסך הכל בת שלוש בתחילת שנות החמישים, כאשר הופנתה יחד עם הוריה ל"ביתם" הראשון בארץ ישראל. במעברת בת גלים.

"כל השכנים מסביב למעברה היו ילידי הארץ. הפולנית שדיברנו הציקה להם. הם גערו בנו שנפסיק לדבר בשפה המוזרה הזאת ונדבר עברית", סיפרה לי אימי באחת הפעמים בהן עלה שמה של המעברה. "בכל שבת הילדים היו הולכים לים הסמוך ואחרי זה מקבלים גלידה. רק אנחנו, שתי ילדות קטנות ועולות חדשות – לא קיבלנו.

כששאלתי את אבא למה, הוא אמר 'כי היום שבת'. אמרתי לו: "חבל שאנחנו דתיים"… כי לא מקבלים גלידה'… למחרת אותה שבת ארזו אבא ואימא את מיטלטליהם והעלו אותנו לאוטובוס בדרך לבני ברק. אבא ספק שאל, ספק קבע: 'הגעתי למדינת היהודים כדי שהבת שלי תגיד שחבל להיות דתי?'".

כך, באמצעות הסיפור הזה נחרתה בת גלים במוחי. מאז ומתמיד היא מהווה עבורי סמל של מסירות נפש לתורה ולמצוות. ובעוד הרכבת צופרת את דרכה דרומה, אני חושבת על פרשת השבוע והיציאה שלנו ממקום למקום מעברים של אלול כבר אמרתי?

פרשת השבוע – כי תצא – מתחילה במילים "כי תצא למלחמה על אויבך". מיהו אותו אויב שהתורה מבטיחה כי נצא למלחמה "עליו" וננצחו – ונתנו ה' אלוקיך בידיך?
אויב זה הוא היצר הרע. ההוא שרוצה גם גלידה כמו כל האחרים. התפקיד שלנו הוא להכריז עליו מלחמה. במלחמה קיים סיכון. למלחמה הולכים במסירות נפש מתוך ידיעה שעלולים למות בשדה הקרב. "כל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו".

אבל התורה הקדושה מבטיחה לנו "ושבית שביו". התורה מבהירה כי כבר בנקודת ההתחלה אנחנו מנצחים כאשר היא כותבת "על אויבך". לנו, כיהודים, יש סיוע אווירי וארטילרי. מובטחים אנו כי "הבא להיטהר מסייעין בידו".

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]