את נוגה פגשתי בבית הקפה השכונתי בישוב בו גרים הוריה. נוגה היא בחורה דתית-לאומית באמצע שנות השלושים עם משקפיים גדולים, רעמת תלתלים אדומים ועדיין בלי בעל וילדים.

מוכשרת מאין כמוה היא נוגה. עגילי טורקיז מעוצבים על אוזניה, ורביד מעשה ידיה על צווארה. נוגה למדה כל מה שרק אפשר. היא עונה להגדרה אשת אשכולות. תכשיטנית, מעצבת אריגים, סטייליסטית של בתים, הום סטיילינג בשפת המעצבים. ואם נראה לכן שהיא שקועה רק בתחום האומנות הגשמית, עוד לא נחשפתן לצד הרוחני שלה. ראשה ולבה שקועים ב-NLP ברמה גבוהה (מאסטר), בפרחי באך וגם בהילינג.

כשאני שואלת מה היא עושה עם כל זה, היא מונה בשוויון נפש את כל החוגים, הסדנאות והעיסוקים שלה. חוגים לציור, רקמה וסריגה שהיא מלמדת במתנ"ס השכונתי. חוג לילדים מיוחדים בראשון, שלישי וחמישי. כל בוקר סדנא לבנות הגיל השלישי והפעלה משולבת טיפול לנשים חד-הוריות בכל יום שישי.

וזה לא נגמר. ידי שמשרטטת על הדף טבלה עם תחומי עיסוקה הרבים, נשמטת. מתי את מספיקה את כל זה? אני שואלת בתדהמה ומוסיפה, בשביל מה את צריכה אותי בכלל.
והיא: "יש לי מלא עבודה ברוך ה'. כל מה שאני צריכה זה סדר בחיים. לא תמיד משלמים לי וכשנגמר לי הכסף לציוד, אבא מפקיד לי לחשבון. וכשהילדים או הנשים פוגשים אותי במרפאה או בצרכניה, הם מרגישים חופשי להתייעץ איתי ואני בכלל לא בטוחה שזה הכיוון של החיים שלי".

אני שואלת אותה מה עם בעל וילדים. היא נעה על הכיסא בחוסר נוחות. "אמרנו שזה אימון עסקי. בטיפולים הייתי לא מעט", היא חותמת את הדיון. אבל אני נאנחת ומתלבטת ביני לבין עצמי. כל-כך ברור שהבחורה מוכשרת, מוצלחת ומבורכת. ברור שיש לה "את זה". ברור שהיא יכולה להיות כל מה שרק תרצה.

ניסיוני כמאמנת ומלווה נשים, גורם לי להבין שדבר תלוי בדבר. אני מרגישה שהבחורה המוכשרת שיושבת מולי ומצפה למוצא פי, חיה ליד החיים. מתקרבת לא מתקרבת. חוששת להיפגע. זה מסביר את זה שאבא צריך להפקיד כסף בחשבון בגלל שישנם אנשים שלא משלמים. זה מסביר את תחושת ההחמצה וחוסר המימוש העצמי. לדעתי חשוב לטפל בנושא הזה של בעל וילדים.

אבל במקום לדבר על זה, אני מספרת לה על השחקן המוכשר שיושב למעלה ביציע. הוא צופה בכל מהלך ממהלכי המשחק. הוא קורא קריאות עידוד ושורק שריקות בוז. הוא מוחא כפיים ולעיתים אף מתרגש. אבל… הוא אף פעם לא יורד למגרש. הוא חושש להיפגע. זה נכון. במגרש עלולים לחטוף כדור בפנים. לעיתים מבקיעים ולעיתים נכשלים.

נוגה לא זקוקה להסברים. היא אינטליגנטית וחכמה מספיק בשביל להבין לאן אני חותרת. החשש מאכזבה גורם לה לצפות מהצד במשחק החיים. הפחד חזק מכל החלומות. אני לא מרפה ולא נותנת לה לברוח ממה שאני רואה כבעיה המרכזית. אני ממש דורשת ממנה למלא את עצמה באמונה, לרצות ולפעול להקמת משפחה.

עיניה משדרות מצוקה. אני יכולה לזהות את הכאב שהיא חשה. בסיום הפגישה היא מעניקה לי חיבוק קריר שסותר לחלוטין את החמימות ששידרה בתחילתה ואני מתחילה לאבד את הביטחון העצמי. "בשביל מה העלית את הנושא הזה? היא באה לייעוץ עסקי ושם היית צריכה להישאר", אני אומרת לעצמי. אבל הודעת הטקסט שלה אינה מאחרת לבוא. "נתת לי הרבה על מה לחשוב, קשה לי לומר שהיה לי כיף. היה לי מרתק, מעורר, מכאיב ונכון. בעיקר נכון. תודה לך".

ברור שבאותו לילה התקשיתי להירדם. מי אני שאכאיב לילדה יהודייה. זה אמנם היה די מזמן, אבל עד היום אני זוכרת את השיעור הזה. ונוגה? די לי בכך שאחרי אותה פגישה היה לה ברור שצריך לרדת למגרש ולשחק את המשחק. אני בטוחה שהיא נפגעה פה ושם, אבל אין לי ספק שהיא גם ניצחה בדרך כלל. כי היא מוכשרת ומוצלחת הרבה מעבר לממוצע. אני רק מקווה לקבל ממנה הזמנה לחתונה.

***

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן".

שני פירושים למילה "עקב". רש"י הקדוש מפרש שהכוונה היא "למצוות קלות שאדם דש בעקביו". בחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז בוודאי "תשמעון". מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן".

שני הפירושים קשורים זה בזה. שכן הן בקיום המצוות הקלות והן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי ההתבטלות הגמורה לה'. כאשר מקיימים מצוות מתוך תענוג, ייתכן שדווקא אלו החמורות יהיו חביבות יותר מהקלות. אבל מי שמקיים מצוות מתוך קבלת עול, אינו מבחין בין מצוות קלות לחמורות. הוא מקיים את כולן בשווה.

קיום המצוות בעקבתא דמשיחא, בתקופה של חושך כפול ומכופל, נעשה בעיקר מתוך קבלת עול. עבודה בה אין "אני" אלא ביטול מוחלט לקב"ה. כך ששני הפירושים קשורים ומשלימים זה את זה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]