ימי חורבן הבית. אלפיים שנה עברו מאז, מרחיקים אותנו דורות רבים מריחות המלחמה והגלות. אך שאריות הטראומה מימי הזוועה חקוקים בעצמותינו, עוברים מאב לבן, מאם לבתה, דרך ה-די.אן.אי. היהודי. משהו בלב מרגיש שהוא יודע מהו חורבן.

שאלתי את עצמי, האם אנחנו, ילדי דור השפע ותרבות הבילוי, אלו שהזמן בורח להם מתחת לידיים, שלא מסוגלים להתעכב על צער נורא ככל שיהיה, יותר מכמה דקות, כי החיים דוחפים כל הזמן קדימה וקדימה – האם אנחנו יכולים לחוש את ימי החורבן? או שמא משהו השתנה בנו כל כך, עד שתשעה באב הולך והופך לעוד גשר קטנטן שצריך לעבור אותו כדי להגיע לימי בין הזמנים המיוחלים?

להיפך. אמר בי קול קטן. להיפך.

בשיאו של עידן הטכנולוגיה, מגיעות אלינו תמונות מכל רחבי העולם. גדודים שחורים צמאי דם מקיפים כפרים וערים, מבעירים, בוזזים, טובחים ללא רחם ו-מתקדמים. הם קרוב. קרוב כל כך עד כי, רוח קלה מצפון עלולה להביא לכאן, למרכז התוסס והשופע, להמוני הגודשים את הקניונים ואת המסעדות – את ריחות המוות הנורא. את תחושת הסכנה.

לכן, מצוידת בקמצוץ הזדהות בעמים הנטבחים בימים אלו ובקצת פחד מפני הבאות שהצליח בקושי לחלחל פנימה, החלטתי לנסות ולהיכנס לירושלים של אותם ימים. ירושלים של החורבן.

חומה עייפה קבלה את פני, נזופה ומבוישת. שלוש שנים עמדה בגאון, לא נכנעת לזעזועי האבנים שהטיחו בה הרומאים. "למה עכשיו?" אני שואלת אותה, "מה החליש אותך חומת ירושלים?"

"זה לא אני", היא לוחשת חזרה בקול מאובן. "זה אתם. במלחמותיכם, בחוסר אחדותכם, בשנאתכם היוקדת, פוררתם את החומה מבפנים".

אהה. אני משפילה מבט ונדחקת אל תוך העיר הנלחמת על חייה. לא נעים לעמוד מול חומה שיפוטית שכזו.

"בבקשה ראובן", אני שומעת קול גבר צעיר מתחנן, "אני יודע שיש לכם מלאי של נשק. הרומאים מאגפים אותנו, אחיי אומרים שלא ייקח להם יותר ממחצית היום להצליח לפרוץ את חומת המגן ולהחריב את השכונה שלנו. אני זקוק למעט נשק".

"זקוק?" קולו של ראובן מר כלענה. "וכשאנחנו היינו זקוקים לגיבוי שלכם במרד? איפה הייתם אז? אה? ספונים בבתים ולא עושים מאומה, מלבד לשלוח כתבי פלסתר המשמיצים ומוקיעים את מעשינו. ועכשיו אתה מבקש עזרה… לא ולא שמעון. יש צדק בעולם".

שמעון לא נשאר לשמוע את משפטיו האחרונים של ראובן. הוא שועט קדימה, חוזר לשכונתו המבוצרת, שזמנה קצוב. נשימותיו הטרופות ממלאות את החלל, קטועות ומהירות. כשנושאים את העיניים קדימה מבינים גם למה. לשונות אש אדירות פורצות מול עינינו, גובהן נושק לשמים.

"אוי לנו"… אישה פורצת אל הסמטה, קולה חד כקצה החרב, יללתה חוצה את גובה הלהבות. היא נופלת למרגלותיי.

"מה קרה?" אני שואלת. עיניה של האישה מתגלגלות בארובותיהן. "ירושלים…." צעקתה עולה שוב, "בגדה בי ירושלים, לקחה עמה בלשונות אש רעבות את היקרים באוצרותיי, לקחה את עוללי. עוללי!" וצעקתה האחרונה העולה מתוך השאול, מכניעה אותה על אדמתה המדממת של עיר הקודש.

בין ערפילי הפיח השחור, הדחוס, הממלא את האוויר, נחיל אדם זורם, רץ לכל עבר, ללא כוונה מוגדרת. אבא חסון אחד, לבוש בבגדי שרד שצבעם הועם, גורר עמו שלושה ילדים קטנים. אני מביטה בהם. עיניים גדולות, עדיין ניתן לזהות בהן ניצוץ מפונק שכמעט גווע, בתוך מסגרת פניהם המפויחות. הם נעצרים ליד דלת אחת מקולפת, מוגפת היטב, ניכר עליה שטרם ספגה נחת זרוע של פורעים.

הדלת נפתחת כדי סדק.

פנים מצומקות כפני הרעב מביטות באב וילדיו.

"רחל אחותי היקרה", האב טרוף נשימה, "תוכלי בבקשה להשגיח עליהם? אני צריך לחזור לבית המקדש, המלחמה שם בעיצומה". הוא נשא לרגע את עיניו למעלה הר הבית הנשקף מרחוק. "את רואה רחל? עשן סמיך עולה משם".

"אחי הגדול", רחל מהדקת את המטפחת בשתי ידיים דקיקות שמזכירות לי את השלד הלבן במעבדה של בית הספר. "יפה מאוד שנזכרת בי. איפה היית כששני בניי הגדולים נפחו את נשמתם מרעב נורא? אה? איפה היית כשהתדפקתי על דלתך עם ילדי הקטן, אחרון בניי, כשעוד נשמה באפו, והתחננתי למעט אוכל? הסברת לי שאדם צריך לדאוג קודם כל לעצמו ומי יודע כמה זמן יימשך המצור. לא חמלת על עוללי הקטן! ועכשיו, פתאום נזכרת בקיומי? לא ולא אחי. יש צדק בעולם". טריקת הדלת הדהדה עוד זמן רב בסמטת האבן המקומרת.

ענן אבק התקדם לקראתי במהירות. סוס לבן ועל גבו פורע, זר באדמת קודש, גלימה אדומה על כתפיו ובידו חרב שאיש לא טרח לנקות מדמם של בני ירושלים. "למה? צעק מתוכי הכאב. למה?"

הזר, הפורע, הישיר מבטו. "זה לא אנחנו", אמר, "זה אתם. בשנאתכם. בבגידתכם, במלחמותיכם הפנימיות, במחלוקותיכם. אילולי זה, לא היה אלוקיכם מסתיר פניו. הוא היה נלחם בשביל עמו. אתם הבאתם עליכם את החורבן הזה"… הוא הצליף בסוסו ונעלם משם.

מול דלת ביתי, בבניין רגוע ושלוו אי שם בארץ ישראל, דהרו המחשבות במהירות מסחררת. עם שכזה! חשבתי לעצמי, ואיך לא יביאו על עצמם חורבן? שפטתי.

אנחנו, דור אחר. בסדר, יש אחות אחת שאני לא מדברת אתה, אבל זה בצדק. ושכנים שאנחנו ממש ממש לא סובלים, אבל גם זה מסיבות מוצדקות. ואני ממש לא מוכנה שהבת של אלו, מהשכונה ליד, תהיה עם הבת שלי בסמינר ואלחם על זה עד כלות הכוחות, כי הסיבה שלי מוסרית וחינוכית. בעלי מחרים את הקהילה ההיא, כי הרב שלה אמר משהו שלא מצא חן בעיננו, ובגלל זה, בתור גבאי בעלי גם פיטר את בעל הקורא הקשיש, הוא הרי אחד מתלמידיו המובהקים של אותו רב שאנחנו מחרימים, אבל את זה בעלי עשה בשאלת רב! ובצדק!

והפוליטיקאים, שלוחי דרבנן שלנו, גם הם מתקוטטים, בפרהסיה. כי זה בסדר שיש חילוקי דעות וזה לא בדיוק חילול השם, כי זה מחלוקת לשם מצווה. הרי כל אחד צריך לדאוג לציבור הספציפי שלו. ככה בעלי הסביר לי.

וזה בתוך הציבור החרדי, כי אלו שלא משתייכים לציבור הזה, או שהם רק טוענים שהם משתייכים, אלו שיש להם כיפה שונה, או אפילו חמור מזה… אותם כבר מצווה לשנוא ממש. ככה הבן שלי קרא באיזה פרוספקט צבעוני שהביא הביתה.

אז אנחנו בהחלט יכולים להיות רגועים, חשבתי ופתחתי ביד רועדת את דלת ביתי. העשן עדיין באפי, ופיח רב דבק בבגדיי מחורבן ירושלים. שהרי, כל דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו ממש…

אם נזכה, ישמע בימים אלו קול השופר. אולי זה יהיה בצדק, בזכות כל אותם חלקים יפים בעם היהודי, כל אלו הדבקים בחסד, באהבה, בנתינה, בתורה ובשלום האמת. אלו הבורחים מכל מדון ומחלוקת כמו מאש החורבן. ובזכות תינוקות של בית רבן, ילדים זכים ובחורי החמד שלנו, הדבקים רכונים על גמרותיהם באהבת השם אמיתית. אולי זה יהיה ברחמים, רק כי כמה כבר אפשר? הרי כלו כל הקיצין!

אולי זה יקרה בגלל שאני ואת ואתה וכולנו, נשיל מעלינו את גלימת הצודקים ונקבל על עצמנו שלעולם לא נשנא את אחינו בלבבנו, קל וחומר בלשוננו או במעשינו.

הלוואי שנזכה!