להיות יהודי זה קללה או ברכה? // מירי שניאורסון

    יוסי צלניקר No Comments on להיות יהודי זה קללה או ברכה? // מירי שניאורסון
    9:52
    29.03.24
    הרב אהרן לוי No Comments on מלכודת גיוס החרדים \\ פרשת צו עם הרב אהרן לוי

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    כשהייתי ילדה שמעתי פעמים רבות את המשפט "עדיף סטירה מאבא מאשר ליטוף של אדם זר". טוב, אלה היו ימים אחרים. אבל אני מודה שלא אהבתי את המשפט הזה וגם לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שאבא יחטיף פליק לבתו ועוד ייחשב אוהב.

    השנים עברו. התבגרתי. אני כבר לא ילדה. יש לי ילדים ונכדים ברוך ה', והיום אני מבינה שגם "פליק" מאבא, קרי, אבי שבשמיים, הוא ההוכחה הניצחת שאבא חושב עליי ודואג לי, ובעיקר… אוהב אותי.

    כן. זוהרו של הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו", הועם בדורות האחרונים, בעיקר בגלל ש"נשתנו הטבעים". אבל מהותו הייתה ונותרה ברורה ואמיתית. עדיף סטירה מאבא אוהב מאשר לטיפה של מישהו זר. כי אבא, גם כאשר הוא מעניש, עושה זאת באהבה ומאהבה, בדאגה אמיתית לבנו.

    ולא. אני לא קוראת לכן להעניש את ילדיהם בענישה פיזית. בכלל, ממליצה לכן ללמוד את "קונטרס כללי החינוך וההדרכה" שכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ בהיותו בן 17 בלבד! אחרי לימוד הקונטרס תגלו מתי, אם בכלל, אתם נדרשים להעניש פיזית.

    לא להתבייש

    "אמריקע איז נישט אנדערש" – אמריקה אינה שונה. המשפט הזה פתח את מסע הכיבוש היהודי של אדמו"ר הריי"צ, הרבי הקודם של חסידי חב"ד באמריקה.

    כאשר יהודים התביישו ללכת עם זקן באמריקה של תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר יהודים התקשו לשמור שבת ולחדול מעבודה ומסחר בסביבה הקפיטליסטית, הכריז הרבי שהצליח להינצל בעור שיניו מהחיה הנאצית, ש"העולם החדש" אינו שונה מזה שנשאר באירופה. מה שאסור לעשות באירופה, אסור לעשות גם באמריקה.

    מי היה מאמין ששבעים שנה לאחר מכן יימצאו יהודים שומרי תורה ומצוות, ומהם בעלי זקנים ולבוש חרדי, בכל רחבי ארצות הברית של אמריקה. מי היה מאמין באותם ימים רחוקים שיימצאו רופאים יהודים אורתודוקסים מזוקנים במרכזי רפואה גדולים ומובילים.

    באותם ימים בהם יהודי מזוקן בלבוש חרדי היה סמל לנחשלות, לעוני ולכישלון, איש לא היה יכול להעלות בדעתו את המהפכה הרוחנית העצומה שהנהיג הריי"צ ואחריו הרבי באמריקה המתקדמת והנאורה.

    נכון. גם בימים אלה ממשיכים להילחם בנגע ההתבוללות. נכון. גם בימים אלה נמשכת המלחמה בין הציבור החרדי ובין הרפורמים והקונסרבטיביים. אבל עצם קיומה מאשש את הניצחון של הרוח היהודית על פני המתירנות האמריקאית שהפכה את ה"אני" למרכז העולם.

    להתגונן או להתקיף?

    השבוע בימים שבין ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז (שני מועדים חב"דיים חשובים), עצרתי לחשוב מה עתידו ומה תפקידו של עם ישראל כאן?

    בשבוע שעבר ביקרתי בארה"ב של אמריקה ושם ראיתי יהדות פורחת. ראיתי שיעורי תורה בלב מגדלי המשרדים של מנהטן. ראיתי יהודים שוויתרו על חתונה קונסרבטיבית ובחרו להינשא כדת משה וישראל. ראיתי נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה, אך מקפידות להדליק נרות מידי ערב שבת. ראיתי התעוררות יהודית בקרב צעירים בקמפוסים, במרכזי המסחר, בבתי הרפואה ובכלל.

    והבנתי כי ישנם שני סוגים של מלחמות. ישנה מלחמת הגנה וישנה מלחמת התקפה. בעבר נדרשו היהודים למלחמת הגנה. הם נאלצו להתגונן מפני הרוחות הרעות שנשבו בסביבה. הם נאלצו להתגונן בפני ה"משכילים", הקומוניסטים ושאר האידיאולוגיות של תחילת המאה הקודמת. יהודים התנצלו על עצם קיומם ואמונתם.

    כיום, יש לעבור למלחמת התקפה. יש להיות גאים בהיותנו יהודים ולהציג ברבים את התורה והמצוות שקיבלנו במעמד הר סיני. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. כאשר תוקפים את היהודים שעדיין לא זכו לטעם התורה באמצעות מצוות ומציעים להם חלק מה"שלל", הם משילים מעליהם את הסממנים הגויים ורוצים להתקרב לאורה המחמם של היהדות האותנטית. יהודי הוא מאמין בטבעו ואינו יכול להתנתק מיהדותו.

    ובאותו עניין, כאשר יהודים שומרי תורה ומצוות מתנצלים על עצם קיומם. מתרפסים בפני הגוי ומנסים לרצותו, הם מאבדים את העליונות היהודית והופכים לחיקוי עלוב של התרבות המערבית, העלובה, הפתטית, שלא מסוגלת לעמוד מול זעם מוסלמי לא קדוש.

    לא לכעוס על היד המכה או המקללת

    אתן מבינות? אין לנו מה לכעוס על השליח. אין לנו מה להלין על היד המכה. הכל מאיתו ית'. אבא שבשמיים אחראי להכל ו… את אשר יאהב ה' – יוכיח.

    בפרשת השבוע אנו למדים על בלק ששוכר את בלעם לקלל את בני ישראל. אנו כועסים עליו. כועסים על בלעם שממהר לרתום בעצמו את אתונו מתוך שנאתו התהומית לבני אברהם, יצחק ויעקב בהם הוא מקנא כל-כך.

    אבל היי, מה הכעס? הוא רק היד המכה. הוא שליח בידי ההשגחה העליונה. בסופו של דבר, כל העניין הזה עם המזבחות, הקרבנות והניסיונות למצוא את הרגע המתאים לקללות, לא היה יותר מאשר מונולוג ארוך של ברכות שהורעפו על ראשם של בני ישראל בבחינת מלאך רע עונה אחריו אמן…

    אנו נכנסים לשלושת שבועות האבל על חורבן בתי מקדשנו והגלות האיומה שבאה בעקבות החורבן האחרון. החורבן והגלות אינם דברים טובים כלל ועיקר. אבל כאשר תפציע הגאולה, נסתכל אחורה ונאמר "אודך ה' כי אנפת בי". כי נראה שהכל, ה-כ-ל, גם הדברים הגרועים ביותר שאירעו לעמנו, היו לטובה ולברכה.

    הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]



    0 תגובות