בשנת 1878 התארח המשורר היהודי נפתלי הרץ איבמר בעיר יאש שברומניה. בעת שהותו בעיירה הרומנית כתב אימבר את המילים לשיר 'תִּקְוָתֵנוּ' שלימים שני בתיו הראשונים הפכו להמנון הרשמי של מדינת ישראל.
כבר בשנת 1897 הוכרז 'התקווה' כהמנון של 'חובבי ציון', וקיבל תוקף כהמנון לאומי בקונגרס הציוני בשנת 1933 ובשנת 2014 הוא הוגן בחוק בהמנון הלאומי הרשמי – 56 שנים אחרי הלחנתו.
[1]
הלחן עצמו המוכר לנו הולחן על ידי שמואל כהן וכאמור הוא בנוי משני בתיו של השיר המקורי 'תקותינו'.
אנקדוטה שיכולה לתאר את הרצינות הלאומית של ההמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958, נוגנה 'התקווה' בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון כי ההמנון "הוא ערך לאומי, ואין לשום איש … רשות לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. יש להשגיח על כך שבכל מקרה שיש לנגן בו המנון שלנו…, ינגנו אותו כמות שהוא, בלי 'שיפורים' שרירותיים".
[2]
גדול החזנים, משה קוסוביצקי הקליט ביצוע להמנון הלאומי על פי הנוסח המקורי והלא מקוצר.
האזינו:
/wp-content/uploads/2015/04/07-התקווה-נוסח-ישן.mp3 [3]