הטרגדיה שפקדה את העם היהודי באירופה שרובו ככולו נכחד בתקופה קצרה של פחות משש שנים בלבד. תוך ביצוע מעשי זוועה סדיסטיים, בחמת רצח יוקדת שתרה אחר כל ישות בעלת זיקה יהודית שנותרו בה סימני חיים כלשהם – היא חסרת תקדים לחלוטין, מבחינת רמת הזוועות שבוצעו במהלכה והיקפן, בהיסטוריה היהודית והכללית כאחד.

אולם העולם לא למד, ומוסד האו"ם שעל פי הצהרת מקימיו נועד למנוע מעשי זוועה אלו, פועל במגמתיות ובחוסר הוגנות מובהק כנגד מדינת ישראל.

ניסיון ההכחדה של העם היהודי, מעולם לא הגיע לפסים ביצועיים כאלו, כמו זה של 'הפתרון-הסופי' שהגה היטלר והעלה על הכתב בספרו 'מיין-קאמפף', כמעט הפך לעובדה מוחלטת בסיוע ההתעלמות והשתיקה מכוונת של מרבית המדינות באירופה עצמה ובעולם, לעתים אף תוך חיכוך והנאה (בלתי) מוסתרת, על כך שיש גורם שמוכן ויכול לבצע עבורן את העבודה השחורה, ובכך פוטר אותן מעונש נוכחותו של היהודי ממרחבי חייהם. פעמים רבות, הימנעותן מפעולות אפקטיביות למניעת ההשמדה השיטתית נבעה מהחשש למחיר שעלול להיגבות מהם בעקבות כך.

במדינות שנכבשו ע"י הנאצים, והם חששו מאי-שיתוף פעולה ע"י השלטון המקומי, הוחלף השלטון המקומי על ידי הנאצים בשלטון אחר. שלטון כזה שהיה כנוע למרותם, וציית להם בין אם מרצון, בין אם  מחוסר ברירה. בשני סוגי המקומות הללו התפתחו פעולות מחתרתיות של יחידים וארגונים, שנלחמו בכיבוש הנאצי והסבו לו אבדות רבות בלחימה פרטיזנית. מרביתם השתתף וסייע בחילוצם של יהודים מהגטאות וממחנות ההשמדה והברחתם למקום מבטחים, במישור זה נכלל גם זיופי תעודות והנפקת אשרות ללא היתר ע"י גורמים רשמיים, שפעלו בחוסר סמכות חוקית, אך מתוך סמכות מוסרית אנושית מובהקת. פועלם של רבים מהם אף הוכר והונצח לאחר המלחמה ע"י מוסד יד ושם ומדינת ישראל, כ'חסידי אומות העולם'.

לאחר השואה, כלקח מרכזי של הסכסוכים והמלחמות שפקדו את אירופה במאה הקודמת, הוקם מוסד האו"ם, שעל פי הצהרות מייסדיו נועד גם למנוע את זוועות מלחמת העולם השנייה ורצח עם כמו שהעולם חווה בתקופת השואה. מאורעות מזעזעים אלו,  הובילו להסכמה רחבה ובינלאומית, קונצנזוס, שהארגון החדש חייב לפעול למניעת טרגדיות דומות בעתיד. אחת מהמטרות הראשוניות הייתה ליצור מסגרת חוקית שבה יישמעו וידונו תלונות בנושאי זכויות אדם, ואף לפעול בנושא. מגילת האו"ם מחייבת את כל המדינות החברות לקדם "כבוד אוניברסלי לזכויות האדם ושמירה עליהן" ובנוסף קובעת המגילה שעל כל המדינות "לפעול ביחד ולחוד" על מנת לקיים את הנאמר לעיל.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אומצה על ידי העצרת הכללית בשנת 1948 כסטנדרט שעל כל המדינות מוטלת החובה להשיג, אך אין להכרזה אופי חוקי מחייב. העצרת הכללית דנה באופן קבוע בנושאים הקשורים לזכויות האדם.

אולם, התנהלות האו"ם לאורך השנים, הייתה עוינת כלפי ישראל, בשעה שהיא גילתה יחס ידידות כלפי תוקפיה. היסטורית מערכת היחסים בין ישראל לבין האו"ם רווית אירועים, חלקם חיוביים אך רובם שליליים. כך לדוגמה, כל אחת מ-16 מהחלטותיה של מועצת זכויות האדם של האו"ם התקבלה כנגד מדיניות צה"ל בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. מה שמונע פעמים רבות ממוסדות האו"ם לקבל החלטות גינוי ונקיטת צעדים אופרטיביים נגד מדיניותה של ישראל היא זכות הווטו האמריקאית שמעניקה לישראל מעטפת הגנה פעם אחר פעם. רבות מהצעות הגינוי כנגד ישראל הן פרי יוזמתה של הקואליציה האיסלמית בעצרת הכללית.

למרות הביקורות הקשות, על התנהלות סובייקטיבית זו, באופן עקבי וברור, במשך כל שנות פעילות מוסד האו"ם, היחס העוין כלפי ישראל לא השתנה, כאשר יחס זה כלפי ישראל הוביל לקבלת החלטות במוסד שפגעו בתדמיתה בעולם, למעשה פעמים רבות, הצליחה ישראל לחמוק מצעדים דרמטיים שהאו"ם ניסה לקדם כנגדה, באמצעות התנגדות או הטלת הווטו ע"י ארה"ב ובנות ברית אחרות של ישראל, למהלכים אלו.