היא נגעה לליבי בצורך שלה להתקרב. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהיא חיה את חייה כקורבן. אך במבט שטחי, הדריכות היא זו שבלטה בהתנהגותה יותר מכל דבר אחר. היה נדמה כאילו היא מוכנה בכל רגע לקרב חייה או לקרב על חייה.

הפרדוקסאליות בין הצורך שלה להתקרב לבין היותה בעמדת דריכות מתמדת בדרך לקרב הבא, הביאה אותי להתבונן במשמעות המילים קרבה-קרב-קרבן. המכנה המשותף ניצב לנגד עיניי כל העת. קראו לו גיליה. כן. כמו ששומעים את זה. גיל פלוס יָ-ה.

טוב. ברור שאספר לך את כל הפרטים. אבל קחי בחשבון ששיניתי את מרבית אמצעי הזיהוי כדי לשמור על פרטיותה.

היא הייתה תלמידה באחת מכיתות הלימוד בה אני לומדת הנחיית קבוצות.

תלמידה בת חמישים ומשהו. תמיד דרוכה לקרב. תמיד משדרת קרבנות ומחפשת קרבה. לא ניתן היה להתעלם ממנה. היא התנגחה במרץ במורה, במרצה. בכל שיעור גררה את הדיון למחוזות שונים, כשהיא כמובן מביעה התנגדות אגרסיבית.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד על מנת להבין כיצד נראתה הכיתה. היא מיררה את חיי המורים והמורות והפרה את המארג העדין של הכיתה המעורבת מנשים מכל החוגים. חודשים ארוכים לא ידעתי את נפשי אל מול התנהלותה . כלפי חוץ הכל היה בסדר. אך שום דבר לא היה בסדר בתוך הכיתה.

כלפי חוץ נראתה גיליה כמו עוד אישה דתית, יראת שמים ודי ממוצעת. אבל בפנים, כך עלה מהתנהגותה ומשיחה, הייתה כבויה. מלאת תסכול, קנטור ומרמור. תחושת הקרבנות וההתנגדות בלטה על הכל.

**

לאחר חצי שנה של לימודים הגענו לפרויקט המחצית. הסתכלתי עליה. היא נראתה מותשת. כאילו איבדה את רוח הקרב. פניה היו נפולות. עיניה כבויות. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. למרבית הפלא, היא – הלוחמת – לא התנגדה. שאלתי: מה קרה, מדוע את עצובה? והיא ענתה: אבא שלי חולה ומאושפז במצב קשה. אין לי כבר כוח.

– תגידי. גיליה. את רוצה אולי שנכתוב פדיון נפש לרבי. שנתפלל ביחד. אולי תתני לי את שמו של אבא? ואעביר אותו בקבוצה כדי שכולן תאמרנה תהילים לרפואתו. סיימתי את דבריי בחשש מתגובתה.
– כן! ענתה בפסקנות וניצוץ נדלק לרגע בעיניה הכבויות, הכאובות.

"אל תסתכלי עלי ככה שאני לבושה ונראית כמו כל אחת אחרת כאן… בפנים אני מרוקנת ורקובה, לא מתפללת ולא לומדת. לא מתחברת לשום מילה של קדושה", אמרה לי בכנות. ואני? אני הסתכלתי עליה וראיתי בה נשמה טהורה שהלכה קצת לאיבוד והגיעה לקרקעית. בירכתי אותה שאביה יהיה בריא וייצא מהמחלה הקשה שפקדה אותו והתפללתי בליבי שגם היא תצא מהבוץ אליו נכנסה.

**

שנה חלפה מאז אותו פרויקט. סיימנו את הלימודים ושוב לא נפגשנו מספר חודשים. ברגע הראשון, כאשר ראיתי אותה במסדרון, לא הייתי בטוחה שזאת היא. חיצונית נראתה אותו דבר. הבגדים וכיסוי הראש היו זהים למה שהכרתי מספסל הלימודים. אך פניה? אלו השתנו ללא הכר. משהו חדש השתלט על עיניה, הן זהרו. אפילו זוויות השפתיים השמוטות התרוממו כלפי מעלה. רכות ונעימות רעננה האירו את פניה הלא צעירות בעליל.

מה שלומך? שאלתי בהתעניינות אמתית. "ברוך ה'", ענתה לי בקול שליו ובטוח והמשיכה: "ממש חסדי ה'. אני מרגישה אחרת לגמרי. כשהכרת אותי הייתי אטומה. היום אני קרובה יותר מאי פעם לאבינו שבשמים".

ואיך אבא שלך ? שאלתי ונדרכתי. "אבא נפטר לפני כמה חודשים", ענתה גיליה וחיוכה לא יכול היה להסתיר את כאבה. "אבל זכיתי לבלות איתו חודשים ארוכים ומקרבים מאד. למדנו תניא וחסידות יחד. זה היה תענוג לקבל מנות גדולות כל-כך מחכמתו ורגישותו. לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי לומדת להתקרב לעצמי, ודרך זה גם אליו. אם הוא היה הולך ממני ככה מבלי שהצלחתי להתקרב אליו, לא הייתה לי מנוחה. תודה שעזרת לי להפסיק את המלחמה הזאת בעצמי ולהיות מפויסת ושלימה".

מה אומר לכן, לרגע לא דמיינתי שאני זו שעשיתי שינוי בחייה , ברור לי שזו לא אני. זה הקב"ה. הוא זה שמחבר בין אנשים. האנשים רק צריכים לדעת להתחבר.

**

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". מדוע בחר מחבר ההגדה למקם את הרשע לצד החכם ועוד לחבר אותם באמצעות ו' החיבור?

יש כאן מסר שכדאי לנו לשנן. הקב"ה מנהל את העולם. גם הרשע שמורד בקיומו מנוהל על ידו ויש לו סיכוי. הקב"ה מזמן לו את החכם כדי שזה האחרון יסייע לו לחזור למוטב.

החכם – הצדיק, אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "מה אכפת לי מהרשע. עליי להתרחק ממנו". להיפך, ו' החיבור מזכירה לו ש"כל ישראל ערבים זה לזה". גם הוא וגם הרשע הם "בנים" של הקב"ה ועליו מוטלת החובה להוציא ממסגר את נפשו של הרשע.

ועוד משהו, החכם חייב לזכור שגם הוא אינו חף ממאבקים עם היצר. להיפך, מצבו קשה יותר מזה של הרשע שהרי אמרו חז"ל "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". לא לחינם מוקם הרשע לצידו, על מנת להזכיר לו בפני איזה אתגר הוא עצמו עומד.

רק אחרי שהוא יתחבר לאחיו (הרשע) וישפיע עליו לטובה, ולא רק עליו, אלא גם על זה התם ועל זה שאינו יודע לשאול, ואפילו על הבן החמישי שכלל אינו מגיע לשולחן הסדר, תתממש הבקשה שהוא וכולנו מבקשים מה'.

מזכירה לי ולך לוותר על הקרב, להפסיק להתקרבן ולעשות הכל כדי להתקרב!
פסח כשר ושמח

מתוך הספר "פרשה באהבה" של מירי שניאורסון – מייעצת ומלווה עסקית, מרצה ומנחת אירועים.
[email protected]