חמץ בפסח? בל יראה ובל ימצא. יש חובה לבער את החמץ זה עונה על בל יראה, בל ימצא? אחת הדרכים לקיים ציווי זה היא באמצעות מכירתו. 10 דברים שרציתם לדעת על "מכירת חמץ".

א.  המקור לפתרון מכירת החמץ לקראת הפסח, מופיע לראשונה בתוספתא על מסכת פסחים, שם נאמר: "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה ומץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה, קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח", בתוספתא זו מדובר ביהודי שלא יכול היה לבער את החמץ.

ב.  באוצר הגאונים (פסחים מ"ח) הסביר רב עמרם גאון את התוספתא דלעיל: "וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך הגוי אותו ואין שם הערמה ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע (מאורע) הוא –מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא? כיוון כיוון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה וקיימא לן חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה". רב עמרם גאון מדגיש שהמכירה חייבת להיות גמורה ולא ח"ו תרגיל הערמה. הגוי חייב לעשות קנין פיזי כדי שהחמץ יעבור לרשותו.

ג.  במסקנה מהסברו של רב עמרם גאון אנו למדים כי אין מדובר רק במקרה של חמץ הנמצא על ספינה, אין מדובר רק במקרים בו יש ליהודי אילוץ, לכן ההדגשה כי המכירה חייבת להיות מושלמת, גמורה וח"ו שלא תראה המכירה כהערמה.

ד.  הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה כתב והדגיש שאם יהודי עושה מכירת חמץ על תנאי ולא מכירה גמורה, עובר הוא על האיסורים של "בל יראה" ו"בל ימצא". שאלת "הערמה" הייתה הבסיס למחלוקת חכמים ופוסקים לגבי השארת החמץ בביתו של היהודי לאחר גמר הליך המכירה לגוי.

ה.  בנושא "ההערמה כביכול" דן לעומק רבי יוסף קארו בחיבורו "בית יוסף". על איסור ההערמה כתב: "ואיני מבין דבריו, דהא שרי (מותר) ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכא שרי, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר ד"שלא יערים" דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי". ברור ממה שכתב רבי יוסף קארו שמותר למכור בהערמה ובלבד שלא תהא זו מכירה על תנאי. לדעתו, כפי שפסק בשו"ע, כדי שהמכירה תהיה גמורה רצוי להוציא החמץ מן הבית.

ו.  כדאי להעלות דבריו של אחד הראשונים שהתיר מכירת חמץ, היה זה המהר"מ מרוטנברג כפי שהובא בשו"ת הרשב"א. כך אמר: "על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, יש למוכרו לגויים קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח, אקנהו ממך אני או יהודי אחר". גם במקרה זה אין זו מכירה על תנאי, יש בכך הודעה לגוי שלאחר הפסח יוכל לקנות החמץ ממנו.

ז.  תהליך מכירת החמץ וקנייתו לאחר הפסח, זוהתה כבר במאה ה-15 אצל רבי ישראל איסרלין , בעל השו"ת "תרומת הדשן". הוא כתב: "שאלה: מי שיש בידו ענייני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתיתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כהאי גוונא או לא? תשובה: יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט" (כוונת הכותב שניתן לבצע המכירה גם במחיר סמלי).

ח.  רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה"משנה ברורה" כתב בנושא מכירת החמץ: "ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה, יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לפוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה". במשך השנים שיותר יהודים לא היו יכולים להוציא החמץ מביתם, התייחסו למצב  רבי יואל סירקיש (מלובלין) בעל "הבית חדש" על 4 טורים (ידוע בכינויו הב"ח) וכן רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בעל "המגן אברהם" פירושו לשולחן ערוך, התירו למכור או להשכיר את החדר בו נמצא החמץ ביחד עם החמץ ובקשר לתשלום קבעו כי בתחילה ישלם הגוי סכום קטן ואת השאר יטיל המוכר על הגוי כהלוואה שתשולם אחר הפסח.

ט.  השיטה הנהוגה כיום הנראית כמכירה פיקטיבית כביכול, החלה כשליהודים היו מפעלים גדולים (כדוגמא : בעלי מבשלות שכר, מפעלי מזון וכד'). במפעלים נצברו כמויות גדולות מאד של חמץ ולא ניתן היה להיפטר ממלאי החמץ. אז החלה שיטת המכירה לגוי מוכר וידוע. לטובת שיטה זו פסק רבי יאיר חיים בכרך בעל "החוות יאיר". רבי יאיר הביא "תנא דמסייע" מכך שהקיסר ששלט אז והובאה לידיעתו פסיקתו של בעל "החוות יאיר" החליט לפטור את מכירת החמץ מתשלום מס מכירות. הקיסר הבין שמכירת החמץ היא טקס דתי בלבד.

י.  בימינו שלנו קיימים כמה ערוצים למכירת החמץ. המנהג הידוע כי מוכרים החמץ לרב הקהילה שהינו שליח להמשך תהליך המכירה לרבנות והלאה. המדינה מוכרת את מלאי החמץ שלה (מחסני מלאי החירום וכד') ואת חמץ התושבים באמצעות הרבנות הראשית יחד עם משרד האוצר. בשנים האחרונות רבים משתמשים באינטרנט לצורך מכירת החמץ. גם דרך אתר קול חי ניתן למכור את החמץ.