פרשה באהבה • פרשת צו – נשיות והקשבה // מירי שניאורסון

    מירי שניאורסון No Comments on פרשה באהבה • פרשת צו – נשיות והקשבה // מירי שניאורסון
    9:11
    29.03.24
    אתר קול חי No Comments on הצטרפו לאלפי הלומדים: בבא מציעא דפים ל'-ל"א

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    "יום האישה הבינלאומי", היה עוד יום בו ניתן להפיץ תורה ומצוות. אירוע נשים גדול. עשרות דוכנים: בריאות האישה, תזונה נכונה, מדריכות כושר, ביופידבק ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה. בתווך, בין כל אלה, עומד דוכן אחד קטן פיזית אך גדול רוחנית. כמו מגדלור שמכוון את האוניות בים.

    זהו הדוכן "שלנו". לא שלנו, של ה' יתברך. דוכן של יום האישה היהודי, שזהו למעשה כל יום בשנה. בדוכן זה הוצגו לראווה שלושת המצוות המיוחדות לנשים. פמוט מוכסף ולצידו "מתכון" להדלקת נרות שבת, לחמניות מזונות ושוב "מתכון" והוראות להפרשת חלה, וגם אוזן קשבת לנשים נשואות שאינן יודעות די על המצווה השלישית המשויכת לנשים.

    עמוס. עמוס בדוכן שלנו. אני מוצאת רגע של הפוגה כדי לגשת לדוכן בו עומדות פרמדיקיות ורופאות ומתרימות דם. כי אם כבר לתרום, אז הדם הוא הנפש. בעוד אני מפקירה את ידי הימנית וסוגרת אגרוף מעל כדור גומי בידי, שואלת אותי הרופאה: "תגידי. מה יש שם בדוכן שאת עומדת בו שכל הנשים עליו?".

    עוד בטרם הספקתי לענות, ממשיכה הרופאה – שעל חלוקה תג שמספר לי ששמה הוא אִינָה – לשאול: "כדאי שאתקשר לבת שלי ואאחל לה חג שמח?". אני מעווה את פניי משום שבדיוק ברגע זה היא מצאה את הווריד והחדירה את המחט. היא מסיקה שלא הבנתי וממשיכה: "הבת שלי במדרשה והיא נהייתה ממש ממש דתייה ואני לא רוצה להרגיז אותה".

    היא יודעת שזה לא לרוחה של הילדה ואני מזכירה לה (וגם לי) שכאשר מדובר בילדים, במיוחד של הדור הזה, צריך לאהוב, להקשיב ולחבק, בעיקר לחבק. נינה. עכשיו אני יודעת שהיא מאזרבייג'אן, מספרת לי שהיא מנסה, באמת מנסה. אך בכל פעם השיחה שלה עם בתה הופכת למיני מלחמה. עוד מתברר שהילדה יתומה מאב ומאם. נינה היא למעשה הדודה, ובעלה – הדוד – גם הוא הלך לעולמו מבלי שהותיר אחריו ילדים. כל מה שיש להן הוא אחת את השנייה, אך מה לעשות שתהום עמוקה ורחבה מפרידה ביניהן.

    אני מציצה לשקית הדם שמחוברת למחט שמחוברת לי לווריד ושואלת את נינה אם אני יכולה כבר לקום מהמיטה. היא מצידה שואלת אותי איך אני מרגישה וזו בדיוק השאלה שעומדת לי על הלשון משום שהעיניים שלה רטובות ואני לא יודעת אם אלו הן דמעות של געגוע או צער.

    אני חוזרת לדוכן ומכינה שתי שקיות. האחת עם שני פמוטות לנינה והשנייה עם פמוט אחד בודד לילדה. אני מוסרת אותן לנינה ומברכת אותה שתמצא את זיווגה במהרה. רגע לפני שאנו נפרדות אני מזכירה לה שקשה להסתגל לשינויים ומברכת אותה ואת "בתה" בכל הברכות שכתובות בתורה.

    בדרך לדוכן "שלנו", הראש שלי מרגיש כמו מערבל בטון. בתוכו מתערבלים שכול, אובדן, אי פריון, בדידות, אימוץ, כאב, געגוע וגם שיבה לבורא עולם. אני חושבת לעצמי שנרות השבת יחברו את שתיהן כפי שחיברו נשים יהודיות לאורך כל שרשרת הדורות.

    ***

    בפרשתנו מצווה התורה את הכהן להחליף בגדים כאשר הוא עומד לבצע את "תרומת הדשן". הנה לשון הפסוק אותו אומרים בכל יום. "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

    יועצת טובה יודעת שעל מנת לעזור, עליה להקשיב ללא שיפוטיות. דהיינו, להיכנס לעורה של העומדת מולה ולראות את הדברים מנקודת מבטה. לעיתים אין כל משמעות לעצות ולניסיון הרב אלא להקשבה. להזדהות וליכולת ההכלה.

    "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים"…

    לא משנה אם זו שמולך נמצאת בסכנה רוחנית או גשמית, תמיד תמצאו שפה משותפת סביב נרות השבת, כשרות המזון וטהרת המשפחה. תמיד תהיה שם ברקע איזו סבתא יהודיה שורשית או תמונה יהודית משפחתית כזו או אחרת. כאשר יעלה נושא של שלום בית או זיווג, תמיד יתבקש ה"מתכון" היהודי לחיים זוגיים – טהרת המשפחה. כי למרות כל "המהפכה" הפמיניסטית, מי לא חולמת על אהבה, פרחים, לבבות וורודים ואושר בחיים.

    מתוך הספר "פרשה באהבה" של מירי שניאורסון – מייעצת ומלווה עסקית, מרצה ומנחת אירועים.
    [email protected]



    0 תגובות